|
|
|
|
|
כפייתיות היא לא בהכרח תכונה מגונה. הרבה מאוד דברים טובים הגיעו לחיינו בזכות אנשים שלא ויתרו והתעקשו שוב ושוב ושוב. לרוב, מה שעשה את ההבדל היא העובדה הפשוטה שמניסיון לניסיון הם גם קצת שינו וגיוונו. דובי גילהר לא שמע על האופציה הזאת.
מזה שני עשורים הוא מתעקש למלא את תפקיד הלץ למרות שאף אחד לא ביקש. תמיד אפשר לסמוך עליו שהקריינות שלו תנטוף אירוניה, ציניות ולעג ושהעיטור המוזיקלי יהיה מתחכם ומאולץ בהתאם. בכתבה על בירורקרטיה מומלץ להשמיע מנגינה של קרקס, בכל פעם שיוצגו שני יריבים פוליטיים על המסך, ינוגן ברקע “ז’ה טם” של סרג’ גיינסבורג וג’יין בירקין. מלאכת מחשבת כזאת של מסרים תת סיפיים הופכת את נוכחותו של גילהר למפנקת ומרעננת כמו נבוט על הראש ביום קיץ מהביל. עד כדי כך, שהיו צריכים להזעיק לאולפן את מיקי רוזנטל כדי שיחלץ מידיו את מהדורת סוף השבוע של אולפן שישי. קצת צינה בסגנון גיא זוהר במקום ציניות גילהרית, יודעים האנשים בערוץ 10, זה מה שהעם צריך.
|
|
|
|
|
|
מכירים את הקטע הזה שאתם מדליקים את הטלוויזיה כי הבטיחו לכם שיצחיקו אתכם? איזה מבאס זה? נכון? קטע. חופשי קטע. יש גם את הקטע הזה שבו בחורות שצריכות להצחיק חושבות שאם הן לא יצעקו אז לא יגיבו לפאנצ’ים, נכון? חופשי קטע. ואז הן צועקות את הפאנץ’ שלהן ובסוף לא יוצא כל כך מצחיק, מכירים את זה? קטע. אני לא מאמין שגם לכם קרה הקטע הזה. ואז בעריכה מראים אנשים נקרעים מצחוק כאילו הם יושבים בקהל של ‘אני פה בגלל אשתי’. ויש את האנשים האלה שכבר שנים הם לא מצחיקים, אבל בגלל שפעם מנחה של תוכנית אירוח, שעכשיו הוא מגיש חדשות שמתחמם על הקווים של הפוליטיקה, הודיע שהם מצחיקים, אז הם עדיין נחשבים למצחיקים. תגידו, קרה לכם שצחקתם פעם מבדיחה של ליטל שוורץ. לא? גם אני לא. קטע. לא סתם קטע, קטע פורטה.
|
|
|
|
|
|
עכשיו זה כבר ברור לכל, ועדת הפרס צריכה להתכנס שנית ולהעניק שוב לנעמה קסרי את תואר השורדת האחרונה. ולא, היא לא השתתפה בשביל זה בהישרדות אולסטארס. התואר מוענק על יכולתה להיות השורדת האחרונה שמקבל זמן מסך קבוע ועל יכולתה להדיחה בתחילה את ליה מההגשה המשותפת ולאחר מכן את מירית. לא בחורה כמו נעמה תשקול לפרוש לביתה כמו שי הראל או לקפוץ לניו-יורק כדי לקבל הסמכה כמו אריק אלפר. היא סימנה את הטריטוריה שלה באולפן ואף אחד לא יגרור אותה משם. את הלפיד הזה אף אחד כבר לא יצליח לכבות.
נעמה קסרי תהיה שם בוקר אחר בוקר ותזכיר לנו שבחיים לא מספיק לזכות במיליון. צריך גם לדעת לדוג את הגבר הנכון וגם לא מזיק בכלל לעטוף את עצמך בהרבה מאוד פיצ’פקעס ומוצרים שהגיעו באדיבותה הרבה של מחלקת התוכן השיווקי. ועדיין, נעמה נראית לא מרוצה. האסים שהחיים חילקו לה לא מספקים אותה. ופניה מסוגלים לשתי הבעות. שעמום אטומי מן המרואיין התורן או הצורך לקבל עוד. לא משנה ממה, אבל העיקר שיהיה עוד.
|
|
|
|
|
|
אלה רק הערוצים והזכיינים שמתחלפים, עמנואל רוזן הוא שנשאר נצחי. מדלג בין קשת לרשת וערוץ 10 עם גיחות קבועות לטלוויזיה החינוכית, נדמה שהטלוויזיה הישראלית אינה מסוגלת להתקיים ללא עפעפיו הכבדים של עמנואל רוזן. בשנים הראשונות שלו בערוץ 2 לפני שהחיים הישראלים התפשטו מכל זכר של ממלכתיות, היה משהו מרענן באירוניה של רוזן ובחוסר היכולת שלו להתרשם מתארים ומטקסים.
השנים חלפו, הממלכתיות הלכה ללא שוב והיום אף כתב מתחיל לא מעלה על דעתו לפתח יראה כלפי מנהיגי האומה. רוזן נשאר עדיין עם עיניו השמוטות המסרבות להתרגש משום דבר בתוך פורמט שכל כולו עצבים והתעצבנויות על שטויות. מהצעיר האירוני החמוד הוא הפך למקטר בעמידה מזיע ועצבני שמנווט בין פאנליסטים מעייפים ומתישים שזורק שאלות כבדות משקל לחלל בסגנון ‘האם צריך לתבוע בן זוג שמבטל חתונה?’ או ‘אמהות מאוחרות. זכות בסיסית או חוסר אחריות?’. מהאיש שנעוריו אופיינו ביכולת לראות את הגוונים האפורים של החיים, לקבל שאלות של שחור או לבן זה לא רק מעצבן, זה גם מאוד מעציב.
|
|
