משמעות הקפאת הבנייה ועידכון חוק האזרחות

האם דרישת ההקפאה בבנייה והתנגדות לעידכון חוק האזרחות הם תקווה בשיחות השלום? ביטוי למאמץ האמריקני האחרון לקיום שיחות השלום בין ישראל והפלשתינים נמצא גם בנוסח שהם גיבשו ערב השיחות, כעיקרון לקיום השיחות הישירות ומטרתן. הניסוח כלל חלק עיקרי האומר כדלקמן: A Palestinian and a Jewish state living side by side in peace and security. ובתרגום חופשי: בעד הקמת "מדינה פלשתינית ויהודית, שוכנות זו לצד זו וחיות בשלום ובביטחון". לנוסח הזה, אבו-מאזן, עד היום, בשום פנים ואופן לא מסכים. סיבת הסירוב שלו לנוסח הזה נובעת מהקביעה הברורה במסמך, כי מדינת ישראל היא מדינת היהודים. תוך כך, טען כי הוא בא לשיחות רק כיוון שהאמריקנים לחצו עליו. תכסיסן? אידיאולוג? או שניהם? האם יש לנו פרטנר? הנוסח "שתי מדינות לשני העמים" המופיע ב"נאום קהיר" אצל הנשיא האמריקני ברק אובמה וב"נאום בר-אילן" אצל ראש הממשלה בנימין נתניהו, הוא ניסוח שמשתמעים ממנו גם שני עקרונות חשובים להצלחת המו"מ והם: 1) הכרה בקיומו של העם היהודי; 2) מדינת ישראל היהודית והדמוקרטית, בשטחי ארץ ישראל, היא מימוש היסטורי של החזון הלאומי עבורו. גם לכך אבו-מאזן איננו מסכים. אז מה הקשר לזה ולדרישתו להמשך ההקפאה בבנייה?; ושל התנגדות אזרחיה הפלשתינים של ישראל לעידכון חוק האזרחות? - תכסיס? תירוץ? מטרה? תוך כך, בשנתיים האחרונים במיוחד, מוביל אבו-מאזן מאבק דיפלומטי בינלאומי עצום, שבסיס המסר שלו מחולק לשניים: 1) שלילת הזכויות הבינלאומית של מדינת ישראל (החרמות). 2) מאבק נגד עצם זכות הקיום של ישראל כמדינה היהודית והדמוקרטית. דוגמאות לפעילויות אלו הן רבות וכוללות גם את האצת דוח גולדסטון, את המשט הטורקי, את פעילות ההתנגדות לכניסת ישראל לקבוצת מדינות ה-OECD, את הפעילויות לגינוי ישראל בוועדות האו"ם השונות, ופעילות בעד העמדתם לדין של קציני צה"ל ברחבי אירופה בעוון "פשעי מלחמה". דרישת אבו-מאזן להמשך הקפאת הבנייה מתחברת היטב למסע נגד מדינת ישראל, היהודית והדמוקרטית. התנגדות אזרחי ישראל הפלשתינים לעידכון חוק האזרחות בה, מתחבר היטב גם הוא לעניין זה. שניהם לא מוסיפים תקווה להשגת הסכם שלום ישראלי-פלשתיני. בד בבד, אבו-מאזן, כתנאי מוקדם לקיום השיחות הישירות, דרש את הקפאת הבנייה אצל המתיישבים הישראלים ביהודה, בשומרון ובירושלים. בהחלטה יוצאת דופן של ממשלת ישראל, הוא "קיבל" עשרה חודשים לכך. אלא, שבמהלכם פעל נגדה בטיעון שההחלטה איננה ראויה, הוא "משך" זמן וסירב להתדיין בשיחות ישירות לשלום עם ישראל. עכשיו, משפג תוקפה של ההחלטה, הוא דורש להמשיך אותה. אבל היא הרי לדעתו לא הייתה ראויה? אז מה הקשר? מוזר? תכסיס? תירוץ למטרה ידועה? עם אלה העובדות, האם המשך ההקפאה ראוי שיהיה חזות הכל למצב של תנאי מוקדם להמשך השיחות? האם דרישת המשך ההקפאה מהווה בסיס לתקווה בשיחות השלום? ממש לא. אשר על כן, השאלה הכוללת המחייבת בדיקה היא האם אבו-מאזן הוא "שוחר-שלום" או "סוחר-שלום"? מדוע מתנגד אבו-מאזן לניסוחי ההכרה בישראל? אסור להתבלבל, בחודש נובמבר 2007, תוך כדי המו"מ ל"הסכם מדף" (מושג מוזר, שאין לו הגדרה במשפט הבינלאומי), בין אבו-מאזן לבין ראש הממשלה דאז, הופיע בעל "המדף", אהוד אולמרט, בפני ועדת החוץ והביטחון של הכנסת והודיע לה כי "אבו-מאזן וסאלם פיאד בשלים להכרה במדינה יהודית". כאילו נפתרה לה הבעיה. המנהיגים הפלשתינים עצמם לא אמרו זאת לוועדה, אלא ראש הממשלה דאז לכאורה הודיע זאת בשמם. ומה הבעיה? משנודעה הידיעה הזו ברבים, נזעק מיידית סאאב עריקאת, ראש צוות המו"מ מטעם הרשות הפלשתינית, ואמר: "בשום מדינה בעולם לא קושרים בין זהות דתית לזהות לאומית". כלומר, "עורבא פרח". כל זה התרחש טרם הדרישה הפלשתינית להקפאת הבנייה, כתנאי מוקדם, לקיום שיחות ישירות לשלום. אז מדוע דווקא עכשיו הדרישה להקפאת הבנייה? מזה כמאה שנה, מתחילת ההנהגה הפלשתינית בארץ ישראל, ועד מנהיגי הרשות הפלשתינית דהיום, אבו-מאזן, כמו יאסר עראפת, קודמו, ובטח החמאס, באופן עקרוני, מסרבים להכיר בעם היהודי כעם. היהדות, לדעת אבו-מאזן, היא דת, ודת בלבד. לטענתם, מאחר שאין בעולם דת שיש לה מדינה, לכן גם ליהודים לא תהיה מדינה. לטענת אבו-מאזן, מדינת ישראל הוקמה רק בזכות הכוח הצבאי ולכן הוא "מקבל" אותה רק כעובדה קיימת. כרגע, אין בכוחו הצבאי להשמיד אותה ו/או להפשיט אותה מצביונה היהודי הדמוקרטי. אז בינתיים מעשית הוא פועל לכיוון אותה המטרה נגד זכותה להתקיים. הוא עושה זאת במישור הפוליטי הדיפלומטי המקומי והבינלאומי. אין ספק, הנזק שעשה הוא עצום. הנזק הוא הישגיו. לזה יש קשר הדוק בדרישה למשך ההקפאה בבנייה. ושוב נשאלת השאלה - היש לנו פרטנר לשלום? למען הסר כל ספק, בניגוד למשפט הבינלאומי, אבו-מאזן מתנגד להגדרה עצמית ליהודים. אבל הוא טוען לזכות ההגדרה העצמית לפלשתינים. במדינת ישראל, על כן, לפי דעתו, יכול שתהיה בה אוכלוסיה פלשתינית עם זכויות מימוש לאומיות, כי הפלשתינים הם עם, לא היהודים. עמדה זו מכוונת לשרת את המטרה ה"נעלה". דרך המימוש הלאומי של פלשתינים אזרחי ישראל, בתוך ישראל, נועדה בהמשך לאפשר לפליטי 48' זכות שיבה מלאה לתוך גבולות 67' של מדינת ישראל, שהיא "כמובן", כאמור, לדעת אבו-מאזן, ללא הזכות להיות כמדינה יהודית ודמוקרטית. בנוסף לכך, המדינה הפלשתינית, הנוספת, זו "שתקום", בחבל יהודה, שומרון ועזה, לפי דעתו, חייבת להיות "נקייה מיהודים". האין כאן פשיזם? האין זה מזכיר משהו נוסף? האם ברורה המטרה בדרישה להקפאה בבנייה? ובהתנגדות לעידכון חוק האזרחות? הזהות היהודית הלאומית הדמוקרטית והדרישה להקפאה בבנייה ראוי לחזור להדגיש ולציין כי התנועה הציונית הייתה תמיד וגם עתה תנועה לשחרור לאומי של העם היהודי. היא מעולם לא הייתה תנועה דתית. התנועה הציונית אף פעם לא דיברה בשם קבוצת בתי-כנסת או קבוצת רבנים. למען הסר כל ספק, התנועה הציונית מעולם לא הייתה משהו כמו "חסידי סאטמר" או "חסדי נחמן מאומן" ואפילו לא כמו "חסידי חב"ד". אשר על כן, במסגרת הזכות להגדרה עצמית, מימוש החזון הלאומי היהודי, על-ידי התנועה הלאומית הציונית, הוא במדינת ישראל, היהודית והדמוקרטית, ומקומה ברחבי ארץ ישראל. לכן, בתוך גבולותיה הסוברניים של מדינת ישראל לא יכול להיות מימוש לאומי של לאום אחר נוסף כלשהו. כי אז, ישראל תהפוך למדינה דו-לאומית, או רב-לאומית, שאיננה מדינת היהודים, על-פי "זכות ההגדרה העצמית". לכך יש קשר מובהק בדרישה להמשך ההקפאה בבנייה. לכך יש גם קשר הדוק להתנגדות לעידכון חוק האזרחות. ואמנם, האם בלי נאמנות למדינת ישראל יכולה להתממש, בדרך כלשהי, האזרחות בה? איך? וחשוב להבהיר דבר נוסף; טעות היא לחשוב שמדינת ישראל המציאה לעצמה עם. דבר שכזה קרה במדינות שכנות ערביות (טראנס ג'ורדן) ואחרות. העובדה היא, שהעם היהודי הוא שחידש את מדינת ישראל, המדינה היהודית, הדמוקרטית, במולדתו ההיסטורית. המדינה הוקמה על בסיס זכויותיו ההיסטוריות של העם היהודי, וזכויותיו כפי שהוכרו במשפט העמים. ובהקשר זה ישנה עוד עובדה ראויה להדגשה, והיא תיקון נאומו של הנשיא אובמה בקהיר: שם הוא אמר שמדינת ישראל הוקמה בגלל השואה, שהיא התבטאות שגויה. ראוי לומר כי מדינת ישראל הוקמה למרות השואה. מכל אלה, באופן ברור נובע גם, כי במדינת ישראל, היהודית והדמוקרטית, אין מקום למימוש לאומי של עם נוסף אחר. חשוב שמימוש החזון הלאומי הפלשתיני ימומש במדינה משלו, מדינה אחרת. כפי הניסוח, למשל, של הממשל האמריקני, כמצוין ברישא של רשימה זו. מהניסוח הזה משתמע שבמדינת ישראל קיבל העם היהודי על עצמו, שלא לפגוע בזכויות הפרט של הלא-יהודים, כל עוד אלה אינם מרימים יד נגד המדינה. כך גם מצופה במדינה הפלשתינית לכשתקום. הזהות הפלשתינית הלאומית והדרישה להקפאה בבנייה לתועלת הדיוק ההיסטורי ראוי להיחלץ לעזרת הסופרים נתן זך, יהושע סובול, עמוס עוז, ולטובת עוד כמה "חתולי תיאטרון" המשייטים והמחרימים, והאחרים. עבורם יצוין להלן סעיף 5 של החוקה הפלשתינית של המדינה הפלשתינית כאשר "תקום" ביהודה, שומרון ועזה. לחוקה זו מחויב אבו-מאזן, ושם נאמר: "האיסלאם הוא דת המדינה". כלומר, אצל המדינה הפלשתינית כשתקום, אין מקום לבני דת אחרת, כמיעוטים. בטח לא ליהודים, כי זוהי "סכנה". לצורך מניעת ה"סכנה" הזו נחוצה הקפאה בבנייה. וסעיף 7 בחוקה אומר כדלקמן: "עקרונות השריעה האיסלאמית הם המקור לחקיקה". האין הדרישה להקפאת הבנייה היא תירוץ ומטרה? בנוסף לכך (דגש על בנוסף), אבו-מאזן דורש הגדרה עצמית לפלשתינים בלבד, במדינה שתקום כאמור שחלקה ביהודה, בירושלים ובשומרון. "בהסכמתו" ישראל תתקיים (בתחילה) רק בתחומי גבולות 67'. המטרה סומנה באופן ברור. לפי אבו-מאזן, מימוש לאומיות אחרת כמו הפלשתינית, במסגרת מדינת ישראל, הוא זכות בלעדית, ואפשרית רק לפלשתינים בתוכה. כי היהודים, כאמור, לדעת אבו-מאזן, אינם עם (ואגב, אבו-מאזן הוא מכחיש שואה לפי התזה שלו לדוקטורט). עידכון חוק האזרחות, האומר שמדינת ישראל היא מדינה יהודית דמוקרטית, מבטא גם את עניין הנאמנות וימנע חוקית וגם את האינספרציות הלאומיות האלה. למעשה, אבו-מאזן, בנוסף למדינה פלשתינית "נקייה" מיהודים בשומרון, ביהודה ובעזה, רוצה מימוש לאומי פלשתיני בתוך תחומי מדינת ישראל, כולל זכות השבת פליטים לתוכה. בדרישתו אין ולא קיימת זהות יהודית לאומית. הוא מקווה לקיים זכות הגדרה עצמית פלשתינית גם בירדן, שם הפלשתינים הם רוב. האם הדרישה להקפאה בבנייה היהודית ברורה דיה? וההתנגדות לעידכון חוק האזרחות? מעמדם ומצבם של הפלשתינים אזרחי ישראל בדרישה להקפאה ובהתנגדות לעידכון חוק האזרחות לאור העובדות שהובאו לעיל, לפחות שני נושאים חשובים קשורים בין הקפאה לבנייה בירושלים, ביהודה ובשומרון, ובין אזרחי ישראל הפלשתינים (על-פי הגדרתם העצמית): 1) האם יש לכלול את עניין הפלשתינים הללו במו"מ ובהסכם עם אבו-מאזן? 2) ישנה טענה הרווחת בקרב חוגים פוליטיים שונים, ספציפיים, האומרת כי עמדותיהם של חברי הכנסת הפלשתינים, הן קיצוניות ואינן בהכרח מייצגות את אותו הציבור הפלשתיני, אזרחי ישראל. האומנם? הסקרים הרבים שנערכים באופן קבוע בשנים האחרונות במגזר הפלשתיני הישראלי, מראים קשר הדוק בין השניים. הרוב המכריע במגזר הערבי של אזרחי ישראל הפלשתינים אינם מזדהים עם הדגל של המדינה, לא עם סמליה (כמו המנורה), עם מקומה של ירושלים בהיסטוריה שלה, לא עם ההמנון הלאומי, לא עם חגי ישראל, גם לא עם חג יום העצמאות, שלא לדבר על יום הזיכרון לחללי צה"ל. רובם הגדול גם לא מזדהים עם יום השואה והגבורה. אשר על כן, מה קרה לאחרונה דווקא ביום כיפור בעיר עכו? בכפר תבור? במסעדה בחיפה? הבסיס המשותף לכל הטיעונים האלה מושתת על התשובה כי "הם" רואים עצמם בעלי הלאום הפלשתיני, אזרחים במדינת ישראל, היהודית הדמוקרטית. הם מתחברים היטב לדרישה להקפאה בבנייה ולא מתחברים להפסקת ההקפאה, ומתנגדים לעידכון חוק האזרחות. הסקרים הרבים הללו מראים כי כמעט בכל עניין פוליטי, בו עולה לסדר היום הסכסוך הישראלי-ערבי, ואו הישראלי-פלשתיני, האוכלוסיה הזאת כמעט אוטומטית, ברוב מוחץ, עושה שני דברים: 1) תומכת בנראטיב הערבי, יהיה אשר יהיה, גם אם הוא סורי ואו אירני; 2) ומאידך-גיסא יוצאת נגד מדיניות הממשלה, תהיה אשר תהיה. ראוי לציין כמה אירועים בולטים: מלחמת עירק, תמיכה בחיזבאללה, מלחמת לבנון השנייה, חטיפת חיילים, קסאמים, קטיושות ופצמ"רים על אזרחי ישראל, משטים, ההקפאה בבנייה והתנגדות לעידכון חוק האזרחות. מכל אלה מתברר, כי הסקרים הללו מראים קורלאציה גבוהה בהתבטאות בין ערביי ישראל הפלשתינים וחברי הכנסת הערביים הפלשתינים. ישנה טענה נוספת האומרת כי אזרחי ישראל הפלשתינים, הם ציבור שאיננו מפר חוק, ומציית לו. הסקרים מראים עובדות שונות לגמרי. אי-היכולת של מס ההכנסה להבין מה קורה במגזר הערבי, כדי לגבות את המגיע, מראה לכאורה מציאות עובדתית שונה. כך גם בגבייה של הביטוח הלאומי. מאידך-גיסא, הסקרים מלמדים שכמות הקיצבות מהביטוח הלאומי, מראות חתך רחב ועמוק של אוכלוסיה "רבה" במצוקה. בנוסף, ללא הצורך בסקרים, בנסיעה בכביש ואדי ערה קל להתרשם לכאורה מעבירות בנייה רבות, נפוצות ותדירות, כולל שימוש בחשמל. גם לתאונות הדרכים במגזר הערבי ישנם מאפיינים משלהן. כל העובדות הללו עומדות בסתירה גמורה לטענה שרוב האוכלוסיה הזו מצייתת לחוק בישראל. אותם הסקרים מראים כי הרוב המכריע של אוכלוסיה זו, מרגיש עצמו מופלה לאורך שנים, בפרקטיקה של מדיניות ממשלות ישראל השונות. אגב, לעובדה זו קורלציה גבוהה ומובהקת גם לדעתו של המגזר היהודי בישראל. בכל מקרה, גם לו הייתה מדינת ישראל שוויונית לחלוטין, ערביי ישראל הפלשתינים, לפי הסקרים, היו רוצים לראות את מדינת ישראל אחרת, לא יהודית. לכל זה יש קשר לדרישה להקפאה ולהתנגדות לעידכון חוק האזרחות. הסקרים הרבים האלה גם מראים כי ישנו פלח אוכלוסיה בקרב ערביי ישראל הפלשתינים, אשר "בחלוקה מסודרת, למראית עין", מתפקדים למפלגות ציוניות מובילות. אותם מתפקדים הם משתתפים אקטיביים בפריימריז הפנימיים של מפלגות אלו ואף קובעים בכך מי יהיו חברי הכנסת ברשימות האלה. מדי פעם, בזכות הקול הפלשתיני הערבי, מתקבלות תוצאות פריימריז "מפתיעות", בלשון המעטה. בבחירות לכנסת, כ-70% ממצביעים מתפקדים אלו, יצביעו למפלגות הערביות האנטי ציוניות. מעמדם ומצבם של אזרחי ישראל הפלשתינים בדרישה לאוטונומיה בתוך ישראל של 67' בנוסף להקמת מדינה פלשתינית, באזור יהודה, ירושלים ושומרון, מכריז אבו-מאזן, כאמור, כי מדינת ישראל בתוך גבולות 67', צריכה לאפשר ביטוי לאומי פלשתיני. עמדה זו משמעותה גם תחילתה של אוטונומיה אזורית. אוטונומיות מסוג זה תחול במספר אזורים. בסופו של דבר, כוונתם מחד-גיסא - להתחבר למדינה הפלשתינית, זו אשר "תקום" ביהודה, בשומרון ובעזה; ומאידך-גיסא - לפורר את המשכיותה הגיאוגרפית, בצורה עוינת, של מדינת ישראל היהודית הדמוקרטית. אשר על כן, ללא הכרה בישראל כמימוש חזון לאומי, כמדינה יהודית ודמוקרטית, עניין האוטונומיות הפלשתיניות הללו בתוך מדינת ישראל, מטרתו לגרום לחיכוך פנימי שישבש את אורחות החיים ומהלכיהם, ויהווה לעולם עילה וגם תירוץ לאבו-מאזן ושות' למלחמות "אינתיפאדות" חוזרות ונושנות. לפני כשבועיים, פורסם באתר זה, שח"כ חנין זועבי (שהשתתפה במשט הטורקי לעזה) התראיינה בטלוויזיה הירדנית וטענה כי למדינת ישראל היהודית, מדינה שבה היא חברת-כנסת, אין זכות-קיום. לאור התבטאות זו, האין צורך בעידכון חוק האזרחות? מאידך-גיסא, חבר הכנסת הפלשתיני ג'מאל זחאלקה, בהתנגדותו לעידכון חוק האזרחות, האומר כי מדינת ישראל היא מדינה יהודית ודמוקרטית, שמשמעותו היא גם נאמנות, טען כי הוא קורבן. ומהקורבן אי-אפשר לדרוש להזדהות עם העידכון. אז איך זה שהקורבן לא מוכן לוותר על האזרחות הישראלית? על חברות בבית הנבחרים שלה? האם בטיעון הזה יש לו סדר-יום נוסף? על-פי הסקרים המתמשכים בקרב בני האוכלוסיה הערבית הפלשתינית אזרחי ישראל, מתברר, כאמור, כי דעות אלו של חברי הכנסת משקפות את דעתם של למעלה משני שלישים מאוכלוסיה זו. אשר על כן, מתברר כי מי שמונע את זכות הקיום של מדינת ישראל, או מתנגד לה כמדינת הלאום היהודי, הדמוקרטי - מתנגד להפסקת ההקפאה, מתנגד לעידכון חוק האזרחות, ודווקא הוא מונע מלהקים מדינה פלשתינית למימוש הלאום הפלשתיני. פוטנציאל המשך הסכסוך לסיכום, יש לכלול את אזרחי ישראל הפלשתינים בהסכם השלום, אם ייחתם, עם הרשות הפלשתינית. ראוי שיוסכם שם כי חזון המימוש הלאומי הפלשתיני יתקיים אך ורק במדינתו. הכרה פלשתינית במדינת ישראל כמדינת היהודים הדמוקרטית, כמימוש החזון הלאומי של העם היהודי, היא הכרחית ומהווה עניין בסיסי במציאות להשגת שלום. רק הכרה שכזו תאפשר בסופו של דבר, לשני הצדדים, לחתום על הנוסח של "סוף הסכסוך". אי-ההכרה בזכות העם היהודי למדינה בארצו, מותירה עילה מתמשכת לעולם הערבי בכלל ולפלשתינים בפרט, להמשיך בתהליך דה-לגיטימציה של מדינת ישראל, להמשיך לפעול ל"זכות השיבה" ולחיסולה של מדינת ישראל על-פי "תורת השלבים". בין השלבים הללו גם הדרישה להמשך הקפאת הבנייה וגם ההתנגדות לעידכון חוק האזרחות. ההכרה שמדינת ישראל היהודית והדמוקרטית היא מימוש החזון הלאומי היהודי, במיוחד אצל הפלשתינים, היא תנאי הכרחי בדרך להשגת הסכם של "סוף הסכסוך". הדרישה להקפאת הבנייה וההתנגדות לעידכון חוק האזרחות, מהוות תירוץ שמטרתו להמשיך לתחזק אפשרות של המשך הלוחמה בין העמים, הנמצאת כרגע בסוג של הפוגה.