אלה שידעו את האמת - איפה הייתם, למה שתקתם, למה?
הימים הראשונים למלחמת יום הכיפורים (1973) היו מלאי כישלונות צבאיים, חרדה, ייאוש ואובדן-עשתונות אצל המנהיגות הבכירה בממשלה. אותה מנהיגות שהעם מצפה ממנה תעצומות נפש, תקווה ועידוד במצבים הקשים של המלחמה.
מנהיגות צבאית ואזרחית נמדדת בגודלה, בעוצמתה ובהשפעתה בימים קשים ונוראים, כשנדמה שהכל אבוד, וכשהעם מאבד את ביטחונו. מנהיג בסדר גודל כזה, שהוציא את הציבור מהייאוש והפיח תקווה, רוח סבלנות, כושר ספיגה וסבל, ובמיוחד רוח של תקווה ואמונה בניצחון, היה וינסטון צ'רצ'יל, במלחמת העולם השנייה, ראש ממשלת בריטניה. לנו, במלחמת יום הכיפורים, חסרה דמות כזאת או דומה לה.
הרמטכ"ל דוד אלעזר (דדו), על-פי הפרוטוקול, ביקש לגייס את חיילי המילואים ולהנחית "מכת מנע", אך משה דיין הסתייג נמרצות וראש הממשלה
גולדה מאיר היססה, ובעיקר פחדה מהתדמית של ישראל הפותחת במלחמה ומה יגידו הגויים. הפרשנות המוטעית של המצב הפוליטי, והפחד שישראל תצטייר כתוקפנית - מנעו מהלכי מנע שיכולים היו לשנות את פני המלחמה. חבל שגולדה וממשלתה לא השכילו להבין שעוצמתו ויכולתו של עם קטן וצבא קטן - בנויות בעיקר על הפתעה, חוצפה והתקפת פתע. התקפת פתע פירושה גם מכת מנע מקדימה. ההיסטוריה מלמדת שצבאות קטנים שהעזו, שתקפו, ללא מורא ופחד, הביאו לניצחונות גדולים.
דוד מול גוליית - דוגמה קלאסית לכך. לוחם צעיר, ללא שריון, קל תנועה, עם "קלע דוד", מפתיע ממרחק את הבריון המשוריין, הבטוח בעצמו. אכילס, גדול לוחמי יוון (על-פי המיתולוגיה) - לחם לבדו מול ענקי האויב ולוחמי טרויה ויכול להם. אלכסנדר מוקדון - הכובש הגדול, הלוחם האמיץ, האסטרטג הצבאי המוכשר, הצליח עם צבא של 45,000 לוחמים מיומנים, נאמנים ואמיצים, להכניע צבא פרסי שמנה כ-200,000 לוחמים, במהלכים של תעוזה ומכת מנע, וכך כבש את כל המזרח. ג'ינגיס ח'אן - כבש את אירופה בסערה במהלכי פתע ובהפתעה צבאית. אפשר להמשיך בדוגמאות גם מההיסטוריה הקרובה יותר של מלחמת העולם השנייה ופעולות צה"ל עד מלחמת יום הכיפורים.
המסקנה מכל הדוגמאות היא, שגם כשאתה בעמדת נחיתות מספרית, גם כשאתה במצב קשה צבאית ומדינית - עמידה איתנה, אמונה בעם ובצבא, ובעיקר כשהמנהיגות משדרת ביטחון ודוחפת לניצחון, הדבר מביא לתוצאות חיוביות. ניצחנו את מלחמת יום הכיפורים, בסופו של דבר, בשל עמדתו האיתנה של הרמטכ"ל דדו, מפקדים כמו שרון, ברן, רפול, טליק, מח"טים כמו בן-שוהם, ינוש בן-גל, אמנון רשף, קהלני ובודדים כמו צביקה (כוח צביקה), ורבים וטובים אחרים, כלומר - חומר יש, עצים - יש, רק צריך מנהיגות שתצית אותם ותוביל אותם.
המחדל המודיעיני
ובהזדמנות זו אסור לשכוח ולהשכיח את המחדל המודיעיני הכבד, שניתן היה למנוע אותו או לפחות לצמצם את הישגיו, אילו היו שומעים לקולות שבשטח, אילו שמעו לקולות אחרים שהבינו ופירשו את המצב טוב יותר מהממסד המרובע המודיעיני, בראשותו של ראש אמ"ן אלי זעירא, סגנו וראשי אגפיו. הקונספציה - "סבירות נמוכה" - ששלטה אז במטכ"ל ובממשלה הייתה אבי-אבות הקטסטרופה של תחילת המלחמה.
לקטע הזה בענף המודיעין נכנסים "האמצעים המיוחדים" שהיו לאמ"ן, כדי לאמת את הממצאים של הסממנים לפריצת המלחמה, כגון: פריסת כוחות, קידום שריון ויחידות מיוחדות, עזיבתם בבהלה של המומחים הרוסיים, ובעיקר משפחותיהם, ממצרים ומסוריה, וסממנים צבאיים נוספים.
מה קרה לאמצעים המיוחדים של אמ"ן ביום הכיפורים ולמה לא הופעלו? לפני כמה שנים פורסם בעיתון הארץ מאמר מאת אל"מ לנגוצקי, המתייחס לאי-הפעלת "האמצעים המיוחדים" שהיו לאמ"ן, לפני פרוץ מלחמת יום הכיפורים ב-73'. לעומת זאת, ראש אמ"ן דאז, האלוף אלי זעירא, מציג גרסה אחרת ושונה, בספרו החדש, בכינוס אנשי מודיעין ובתקשורת.
תא"ל בן-פורת, מבכירי אמ"ן דאז, מת ממחלה קשה בגיל 76; ללא ספק, חלק גדול לפרוץ המחלה הממארת שלו נבע מכך שחוות דעתו ודרישתו להפעיל את "האמצעים המיוחדים" לא נענו ונדחו. עד סוף ימיו נלחם נגד ראשי אמ"ן דאז, על גרסתו ואמונתו, ובמיוחד "אכל" את עצמו על שלא עקף את ראש אמ"ן ורץ ישירות לראש הממשלה, לרמטכ"ל ולשר הביטחון עם המידע וההערכות שהיו בידיו. ראשי צה"ל, במקום לחבקו ולנחמו, נלחמו בו, לפעמים מתחת לחגורה ובצורה לא הוגנת.
מאז תום מלחמת יום הכיפורים ועד ימים אלה ממש, מתנהל עדיין ויכוח ער וסוער בנוגע למלחמה ולמידע של "הסוכן הבכיר" שהעביר ידיעה על פרוץ המלחמה. הפגישה המסתורית והחשאית עם המלך עבדאללה, הפעלה של "האמצעים המיוחדים" וההערכה של ראש אמ"ן אלי זעירא, תרגיל מצרי גדול אבל "סבירות נמוכה" שגברו על יתר ההערכות. המושג "סבירות נמוכה" הפך מאז למטבע לשון מקובלת, בתחומים שונים, ולאו-דווקא בהקשר חיובי.
כישלון זעירא
בתקופה שלפני מלחמת יום הכיפורים ובסמוך לה, שלט האלוף אלי זעירא ללא מתחרים בכל הנוגע למודיעין, וקולו וחוות דעתו גברו בקלות על דעת ראש המוסד, על קציני המודיעין הבכירים, כולל משרד החוץ ומקורותיו. המעמד של האלוף זעירא היה כה חזק ומוערך אצל המנהיגות הפוליטית והממשלה, שהערכותיו נחשבו כמובילות אצל גולדה מאיר, משה דיין והרמטכ"ל, האלוף דוד אלעזר.
לאחר המלחמה הקשה והעקובה מדם, להבדיל מהניצחון המזהיר של ששת הימים, בעקבות "ועדת אגרנט" ומאמרים בתקשורת, התחילה להתבהר התמונה ש'לפני', שהובילה הממשלה בראשות גולדה מאיר. המכאיב בכל הגילויים של העת ההיא, הוא שגם לאחר שהתמונה כמעט התבהרה כליל, המשיך האלוף זעירא לאחוז בעמדתו, שאפיינה אותו גם קודם, ולהיאחז בקרנות המזבח של הערכתו השגויה והמכאיבה בנסיבות ובמידע שהיה ברשותו.
יש להניח כי במדינות אחרות, ואולי בתקופה אחרת כמו בצבא הפרוסי או היפני, גנרל ברמתו של אלוף זעירא, שהיה כושל בצורה כה קיצונית בחוות דעתו ובתפקידו - היה מסתגר בלשכתו עם אקדח טעון, כותב ויורה בעצמו, אבל מי יעשה זאת אצלנו?
בפועל, לאחר תקופת צינון, לימודים והירגעות, חזרו אותם מסרים שוב ושוב, למרות ביקורת מפי קצינים בכירים בצה"ל ובמודיעין שהיו תחת פיקודו. יש לזכור, כי ראש המוסד דאז סיפק לפי טענתו לגולדה מאיר, חוות דעת מפי מקור אמין, ואפילו נקב ביום ובשעה, למרות שבמקום 18:00 בערב המלחמה פרצה ב-14:00 בצהריים. חבל שראש המוסד לא נלחם על דעתו, אולי המלחמה הייתה נראית אז אחרת.
בן-פורת נלחם
לפי הפרסומים והספרים, ועכשיו גם הפרוטוקולים הסודיים, כל הניסיונות לשכנע את גולדה מאיר להורות על גיוס מילואים, או לפתוח ב"מכת מנע", בוטלו, גם בהתחשב בחוות הדעת הידועה של "סבירות נמוכה". הידיעות שזרמו מהמקורות, מהערכות, מהאזנות ומהשטח עצמו, על התארגנות בגבול, על עזיבת המשפחות של היועצים הסובייטים במצרים ובסוריה, ההערכות ממודיעין שטח דרום, נוסח סגן סימנטוב, שהתריעו על תנועות ומהלכים לא-שגרתיים שיכולים היו להצביע על מגמה התקפית או מעבר מהיר מתרגיל למלחמה - נגנזו.
וכאן נכנסים לתמונה "האמצעים המיוחדים"; הגישה לפיה משתמשים בהם ומפעילים אותם רק במקרים חריגים, הייתה נכונה וסבירה. קציני מודיעין, כמו תא"ל בן-פורת ואחרים, היו בעד פתיחתם לפחות 48 שעות לפני פרוץ המלחמה, כדי לאושש מידע שכבר היה. האלוף זעירא, על-פי אותם קצינים, לא אישר הפעלתם, אלא הסתפק בהוראה של "בדיקה" וסגירה לאחר הבדיקה. אל"מ לנגוצקי, במאמרו בהארץ, מאשר כי אכן זאת הייתה ההוראה של זעירא, בניגוד לטענתו בספרו ובהרצאותיו, שאישר את פתיחתם 48 שעות לפני פרוץ המלחמה וכך גם דיווח לממשלה.
תא"ל יואל בן-פורת, שהיה קצין מודיעין בכיר ותיק בתקופה זו ומפקד יחידת 8200, נלחם כמעט לבדו, בטענה שהמודיעין כשל בנקודה זו וניתן היה לפעול ולהצליח אם היו משתמשים ב"אמצעים המיוחדים" ובפרשנות המידע שזרם מהשטח. על מלחמתו הדון-קישוטית הזו, שילם ביוקר, בבריאות, בתדמית ובהשפלות לא מעטות. מאמרו של לנגוצקי למעשה תומך ומאשש את מלחמתו ועל כך אני רוצה להוסיף את הדברים הבאים:
קצין מודיעין, כיום בדרגת תא"ל (מ), שהיה מפקד של יחידה מיוחדת ורגישה ביותר באמ"ן, היה נוכח במשרד בשעה שתא"ל (מ) יואל בן-פורת שוחח עם האלוף זעירא בנושא "האמצעים המיוחדים". לטענת הקצין, בן-פורת כמעט התחנן להשתמש ב"אמצעים המיוחדים"; תשובתו של האלוף זעירא הייתה: "תפסיק עם הפאניקה הגלותית שלך". בן-פורת ניסה לשכנע את האלוף גם בצורה אחרת, תוך טענה שגם אם נקבל את גרסתו לבדיקת האמצעים, הרי גם בעבר בתרגילים מסוימים כן הפעלנו אותם. התשובה הסופית הייתה סירוב מוחלט, תוך הוראה לבדיקה, סגירה ודיווח על ביצוע.
הגיע הזמן שגוף צה"לי או ממשלתי יסגור ויבהיר את הסוגייה הזאת באופן סופי לציבור; אחרת, הנושא ימשיך לבעבע גם בשנים הבאות.
מסקנות
כשקוראים את דוח וינוגרד על מחדלים מודיעיניים וצבאיים במלחמת לבנון השנייה, או על משט אוניית "מאווי מרמרה" לעזה, נראה שעדיין לא למדו מספיק את לקחי העבר. מה חבל ומצער.
מסקנה נוספת: רק אנשים עם כוח אמונה, כושר עמידה, דבקות במטרה ואהבת המולדת, בעיתות משבר ובזמנים קשים - מביאים לידי ביטוי את כושר מנהיגותם והיכולת לסחוף אחריהם באמונתם ובמעשיהם את הציבור, את הקצינים והחיילים למעשי גבורה.
מסקנה אחרונה: כאשר צמרת הממשלה וצמרת צה"ל כושלים, כמו שקרה במלחמת יום הכיפורים, וחזרו על הכשלים במלחמת לבנון השנייה - העם הפשוט, הקצינים הזוטרים והחיילים, הם הם שעומדים בפרץ ומצילים את עם ישראל, זה כוחו של העם ושל צה"ל.
