באוקטובר 1973, לפני 37 שנים, כמו רבים בארץ הזו, נזעקתי מביתי ביום הכיפורים להתייצב בבסיס יחידת המילואים לה הייתי שייך, כי פרצה מלחמה. מלחמה, שהטראומה והפצעים שחרתה בזיכרון הפרטי של בני אותו דור ובזיכרון הלאומי מסרבים להגליד.
ועל הפצעים הפתוחים זורה היום גנזך המדינה בפרסומיו ימות של מלח. הוא מחזיר אותנו אל ימי היוהרה, שהרקיעו שחקים מאז אותה מלחמה, שהתרחשה שש שנים קודם לכן. היוהרה שהפיקה המלחמה ביוני 1967 נתפסה עם מכנסים מופשלות מוכתמות בחוסר מוכנות באוקטובר 1973. הצבא נתפס ללא הערכה מודיעינית מדויקת וחוסר בציוד ובתחמושת.
37 שנים אחרי המלחמה מגלה לנו גנזך המדינה מסמכים כמו זה של
צבי צור והרמטכ"ל דוד אלעזר ש"הצבא היה מוכן לחמישה ימי לחימה לכל היותר". מה שחשנו באותה מלחמה מקבל עכשיו חותמת ממוסמכת.
קשה היום לקרוא מסמך המאשר את המחסור שחווה על בשרו כל מי שהיה באותה מלחמה. מבחינה היסטורית המסמכים אינם מחדשים הרבה. חשיבותם היא באותנטיות שלהם ובכך שהם מציגים את התמונה ברגע של אמת, תמונה של הנהגה מבולבלת, שחלקים בתוכה פועלים מתוך אובדן עשתונות וחלק מההחלטות מעידות על הסטריה ואובדן דרך. הנהגה, ששמנו עליה את כל יהבנו, נמצאה כהנהגה לא ראויה, וזאת בלשון המעטה.
אך אני מבקש לברוח מהמסמכים שמנפיקים לנו מגנזך המדינה. אני רוצה להתייחס למה שממאנים להביא לנו. ממאנים להביא לנו מסמכים המעידים שניתן היה למנוע את המלחמה הזו, שיותר מדי אנשים לא חזרו ממנה.
ממאנים להביא לנו את כל המסמכים המעידים איך ברגל גסה רמסה אותה הנהגה כל סיכוי לשלום. ובמיוחד אמורים הדברים כלפי ראש הממשלה
גולדה מאיר, שלידה שר הביטחון משה דיין.
כשלוש שנים אחרי מלחמת ששת הימים ושלוש שנים לפני מלחמת יום הכיפורים באפריל 1970 מקבל נחום גולדמן, נשיא הקונגרס היהודי, הזמנה מנשיא מצרים, ג'מאל עבדול נאצר לפגישה בקהיר. בהזמנה מבקש נשיא מצרים לעניין את נחום גולדמן ביוזמת שלום של מצרים. מאחר שנחום גולדמן קיבל אזרחות ישראלית בשנת 1962 הוא מצא לנכון להביא את דבר ההזמנה לגולדה מאיר, מי שהייתה ראש הממשלה. אנחנו יודעים שהיא אסרה על גולדמן להיפגש. אין לנו מידע על הדיון שנערך. כל מה שידוע לנו זה אך ורק ממקורותיו של נחום גולדמן וממעט ביטויי לעג פה ושם, שגולדה מאיר זרקה לעתונאי חצר כאלו ואחרים.
נחום גולדמן קיבל במורת רוח את ההחלטה האוסרת עליו להפגש עם ג'מאל עבדול נאצר. גולדמן מביע את צערו שממשלת ישראל גם אינה מתיחסת בכובד ראש להצעות שהעביר נאצר לישראל באמצעות שר האוצר לשעבר בארצות הברית, רוברט אנדרסון שהיה גם שליחו המיוחד של ג'ונסון נשיא ארצות הברית.
שליחותו של רוברט אנדרסן נשאה את השם "רוח קדים" במגעים עם מצרים ו"סופת חול" במגעים עם ירדן. במסמכים הכלולים ב"רוח קדים" באים לידי ביטוי הבטים רבים לישוב הסכסוך וכינון הסדר אפשרי.
ייתכן שנאצר המותש, שכפסע היה בינו ובין אובדן השלטון, ביקש מאנדרסון - "נסה להבהיר לממשלתך ולעמך שאנו להוטים להסדר מדיני".
מה שברור שממשלת ישראל התיחסה בביטול לשדרים של נאצר באמצעות אנדרסן וחבל שגנזך המדינה אינו משחרר לנו מהדיונים על כל גישושי השלום שהיו וננגזו.
מה שברור, שהנשיא ג'ונסון - ששקע באותם הימים במלחמה בויטנאם וגם ויתר על התמודדות לכהונה מחודשת - לא התייחס בכלל ליוזמות של שליחו רוברט אנדרסון.
ואני שהייתי חייל באותה מלחמה מקוננת בי התחושה שאפשר היה למנוע את המלחמה אם היו מנסים למצות את המישוריות המדינית. נראה לי שיוהרה זרקה לאשפתות את כל הגישושים לשלום.
