אילו הייתה במערכת הפוליטית, שחידשה את פעילותה השבוע, איזושהי מחלקה לאיתור נעדרים, היא לבטח הייתה נדרשת לחקור כיצד התאדו להן בחודשים האחרונים מפלגות או חלקי מפלגות, הרשומות כחברות הקואליציה, מן המפה הפוליטית. מי מכיר, מי יודע?
לא, אין זו חידת חמיצר. זוהי מציאות עגומה.
מפלגת העבודה למשל. המפלגה שראתה ימים יפים בתולדותיה, כשהתגייסה עם כל הפוטנציאל האנושי שלה להכשיר את הקרקע להקמת המדינה, ואחר-כך כשביצעה את המהלך ההיסטורי של ההכרזה על הקמתה, וכמובן כשהתייצבה למחרת בראש הגופים הלאומיים שנחלצו להגנתה מפני מדינות ערב (ההמצאה ושמה פלשתינים טרם נולדה אז) אשר זממו להכחידה מן המפה.
והיום? – ברל כצנלסון ו
דוד בן-גוריון בוודאי מתהפכים בקרבם לנוכח התנהגותה הפוסט ציונית, שלא לומר אנטי ציונית. קחו למשל את הצבעת שריה השבוע ב
ממשלה נגד היוזמה לחייב כל אדם לא-יהודי המבקש אזרחות ישראלית, להכיר בישראל כמדינה יהודית דמוקרטית. הרי עצרת האו"ם הכירה בכך ב-29 בנובמבר 1947, ובעקבותיה הלך בן-גוריון, מהאבות המייסדים של המפלגה, כשהכריז בהתרגשות מול משק כנפי ההיסטוריה ב-ה' באייר תש"ח: "הננו מכריזים בזאת על הקמת מדינה יהודית בארץ ישראל, היא מדינת ישראל".
השבוע שילחו שרי העבודה כידון מורעל לעבר תפיסת עולמו ותכלית חייו של מורם ורבם דוד בן-גוריון (בבחינת "רבם דקרו"), והתנגדו למהלך המתבקש. מה, ככלות הכל, דורשת הצעת החוק מהמתאזרח הלא-יהודי? רק להכיר בהיסטוריה, בעובדות ובמציאות. אבל גם זו דרישה בלתי קבילה מבחינתם.
מפלגת העבודה צעדה בכך צעד נוסף בדרך העיוועים שלה, שהביאתה אל עברי פי פחת. הצעד הקודם היה כשהניפה בקואליציה, מטעמי הומאניות צבועה, את נס ההתנגדות לגירוש משפחות העבריינים הזרים, חמסני העבודה, שהתמקמו עם ילדיהם בניגוד לחוק על הווריד בצווארה של המדינה וגוזלים את זכותן של השכבות החלשות בישראל לעבוד ולהתפרנס בכבוד במולדתן. כך פועלת המפלגה שבנתה את המדינה היהודית, להפיכתה למדינת כל אזרחיה.
מה מקורו של יצר ההתאבדות הלאומי הזה? דומה שהעבודה כבר השלימה עם העובדה שהציבור היהודי לזרמיו כבר נטש אותה, ומנין יבוא עזרהּ אם לא מהבוחר הערבי? נראה שבדרך להישרדות הפוליטית, כל האמצעים כשרים, גם הלא-כשרים.
גם
מפלגת הליכוד, המתיימרת להיות מפלגה לאומית, כבר אינה כזו. יש לה רזומה מרשים. מנהיגה הקודם
אריאל שרון היה היהודי הראשון שהעז לעקור עשרות ישובים פורחים בארץ וגרם להפיכתם לבסיסי חמאס רצחניים. ממשיכו
בנימין נתניהו הוא ראש הממשלה הראשון, שהעז להקפיא בנייה יהודית בארץ ישראל (תוך מתן יד חופשית לערבים להמשיך בבנייה פרועה), וראש הממשלה הראשון מן הליכוד שלחובתו נרשמת הקמת עיר פלשתינית חדשה בארץ ישראל, רוואבי שמה.
בישיבתה האחרונה של הממשלה, ביקש ראש הממשלה לתקן קמעה את דימויו, באמצעות התיקון לחוק האזרחות. אבל שלושה משרי הליכוד - בני בגין,
דן מרידור ו
מיכאל איתן (להלן: שרי אב"מ) - אימצו את מדיניות מרצ והמפלגות הערביות, והצביעו ברוח מרצ והערבים, נגד הטלת חובת מינימום על אדם לא-יהודי המבקש להתאזרח כאן, להכיר במציאות: היותה של ישראל מדינה יהודית דמוקרטית. שום דבר חדש. שום 'חוּמרֶה' חדשה. רק אישרור המציאות. אבל גם לזה התנגדו האב"מים.
שולמית אלוני וח"כ חנין זועבי בהחלט גאות בכם, שרי אב"מ.
אין זו הפעם הראשונה, שצמד הנסיכים בגין-מרידור נסחף ברוח מרצ. פיהם אומנם משמיע זמירות ז'בוטינסקאיות שעדיין משכנעות את מצביעיהם בדבר היותם נסיכי ליכוד נאמנים, אבל בהצבעות הם נוחתים בחיק השמאל האנטי ציוני.
הצמד בגין-מרידור התנגד למשל בוועדת השרים לחקיקה, בנובמבר 2009, להצעת חוק אנושית וחמלתית מאין כמוה - לחוק חנינת מתנגדי ההינתקות. בוועדת השרים שדנה בהחלת דין רציפות על הצעת חוק החנינה למתנגדי ההינתקות (שהליכי חקיקתה הופסקו עם פיזור הכנסת ה-17), התנגדו להצעת החוק הכל-כך מובנת מאליה, בגין ומרידור. לא נוח להם עם החוק הזה, הם הסבירו. כאילו שהם נשלחו לממשלה רק על-מנת שיהיה להם נוח, ולא כדי שיגשימו משאלותיהם האידיאולוגיות של שולחיהם.
בגין, המצטייר בציבור כ'מיסטר קלין', היה זה שהתנגד בדיון בממשלה בדצמבר האחרון להענקת זכות בכורה במדינת ישראל לשפה העברית על פני השפות הערבית והאנגלית. שוב לא היה נוח לו לתמוך בהצעת החוק שהייתה אמורה להיות מובנת מאליה במדינת היהודים. "זו תהיה פגיעה בזכויות הערבים במדינה", התחסד דוקטור ג'קיל-בגין ומיסטר הייד-בני.
המגמה הזו של התמסרות לאינטרסי האחר, על-חשבון האינטרסים הלאומיים והציוניים, אינה חדשה. הרי שרים בליכוד עלו על בריקדות כדי לסכל את כוונת הממשלה להחזיר לארצותיהם 400 מתוך 1,200 משפחות העבריינים הזרים וילדיהם, ורק באחרונה שוב עלתה משורות הליכוד, הסתייגות מגירוש העבריינים לארצות מוצאם ודרישה לדון מחדש בנושא.
מפלגת קואליציה נוספת שהיעלמותה מעוררת דאגה היא הקטנה שבמפלגות הכנסת (לצד מרצ ובל"ד),
הבית היהודי. מישהו שמע באחרונה על קיומה, פרט למקורבים למלכות שיודעים לספר על קרבות פרסונליים בתוך הסיעה? במערכה נגד הותרת 400 משפחות העובדים הזרים נכבשה הזירה הפוליטית והתקשורתית בידי יו"ר שס, השר אליהו ישי, שהצטייר כמגן האולטימטיבי של האינטרסים הלאומיים. כך גם במאבק נגד הארכת ההקפאה, שבמהלכו נראה ונשמע השר ישי כמי שמניף ומוביל את דגל ההתנגדות הנחרצת.
ישי עובד קשה באחרונה כדי לשכנע שהוא המייצג האמיתי של המתיישבים. כשהמינהל האזרחי איים להרוס את בית הכנסת בלב שכונת אלנתן במעלה שומרון, וכבר כיתר את המקום בכוחות צבא, גדרות תיל ודחפורים, היה זה רק השר ישי שהזהיר כי יתבצר בתוך בית הכנסת למניעת הריסתו.
וכך הולך וכובש ישי לעצמו מעמד נוסף, כמגן אנושי אולטימטיבי של ההתיישבות והאידיאולוגיה הציונית דתית. בבחירות הקודמות הוא הופיע בציבור הציוני-דתי, כשלצידו הח"כ לשעבר
יגאל ביבי, שבגד וערק לשס, וקרא לציונות הדתית להצביע שס, מפני שלדבריו "שס היא המפד"ל האמיתית". הפעם יהיו לו גם קבלות.