דרישתו של נתניהו להכרה פלשתינית הגיונית ואין לגיטימית ממנה: משום שסירובם של הפלשתינים להכיר היום בישראל כמדינת הלאום היהודי חושפת את התנגדותם הנחרצת עוד מימי החלטת החלוקה של האומות המאוחדות, שהתקבלה ברוב קולות ב-29 בנובמבר 1947, להקמת שתי מדינות יהודית וערבית בא"י המנדטורית.
וברוב ביזיון וקצף, צאצאיהם של אותם ערבים שניסו לחסל את מדינת היהודים עוד טרם נולדה, לא ויתרו על תוכניתם זו עד עצם היום הזה. למזלנו הם אינם מסתירים את כוונתם, ובמקרה הטוב ביותר הם מואילים בטובם להסכים שמדינת ישראל תהייה מדינת כל אזרחיה תוך ביטול חוק השבות.
המסקנה של כל חפצי החיים שבנו, שאם יתמידו הפלשתינים בסירובם להכיר בישראל כמדינת הלאום היהודי, כל הסכם שנחתום עימם לא יהיה שווה את הנייר עליו יודפס. מה עוד שאנחנו נדרשים לויתורים משמעותיים על חלקי מולדת ולעקירת ישובים, בעוד הפלשתינים אינם מוכנים לשלם תמורתם אפילו בהצהרה.
זאת ועוד, הצבועים המתנשאים מוסיפים טיעון נוסף ברוב לעגם לנתניהו: לאיזו מדינה יהודית הוא מתכוון, לחרדית, לדתית לאומית, או לחילונית? מעניין שאיש מהם אינו שואל את המוסלמים למי הם משויכים לשיעה או לסונה? והנוצרים האם הם קתולים, אורתודוכסים, פרוטסטנטים, או שמא אוונגליסטים?
לכנופיית הצבועים יש טיעון נוסף: מדוע בעת חתימת הסכמי השלום עם מצרים וירדן לא דרשנו הצהרה דומה לזאת הנדרשת מהפלשתינים? אכן זאת הייתה שגיאה משמעותית שאין לחזור עליה, קל וחומר עם הפלשתינים שעדיין דבקים באמנה הפלשתינית שנחתמה עוד בשנת 1964הקוראת לחיסול ישראל, שקדמה לכיבושי 1967 ולהקמת ההתנחלויות. לפיכך, ישראל אינה צריכה להסתפק בהתניית המשך ההקפאה בהכרה בישראל כמדינת הלאום היהודי, אלא להציב את הדרישה הזאת כתנאי ראשון להמשך כל מו"מ.