ותודה לאבו-מאזן

הפלשתינים נדרשים על-ידי ראש-הממשלה להכיר בכך שמדינת ישראל הוקמה בצדק בידי העם היהודי על אדמת העם היהודי. גם אם הדרישה הזו לא תיענה לעולם, היה כדאי להעלות אותה אם תוצר הלוואי שלה יהיה שיותר יהודים בישראל יתמודדו עם השאלה ויעסיקו את עצמם בהגדרת הצדק הציוני. רוב הטיעונים המגומגמים והמוזרים שהושמעו נגד התיקון לחוק ההתאזרחות, היו בנויים מ'אני כמובן בעד ההגדרה מדינת העם היהודי, אבל לא זו הדרך'. ציפי לבני למשל אמרה שהיא כמובן בעד, אבל הדרך הנכונה היא לא לחייב את המתאזרח להצהיר, דבר שהאזרחים הערבים מתנגדים לו, אלא לחוקק חוקה שהסעיף הראשון שלה יאמר שישראל היא מדינת העם היהודי. כאילו שלזה הערבים הישראלים יסכימו בששון. על כל פנים, הנה כבר הרווחנו משהו שאי-אפשר היה לצפות לו לפני שבוע שבועיים. הלוואי שנתניהו ירים את הכפפה ויגש לנסח את הסעיף הראשון בחוקה יחד עם קדימה. אם זה ייעשה, אובמה ואבו-מאזן שבעקיפין הביאו לזה, יהיו ראויים להרשם בספר הזהב של הקרן הקיימת לישראל.

ראש-הממשלה נתניהו, בנאומו בכנסת, לכאורה בכלל לא דיבר על הוויכוח הפנימי אלא רק מיקד את הסכסוך החיצוני, הישראלי-פלשתיני, אל נקודת האמת שלו: הכרה בישראל כמדינתו של העם היהודי. שורש הסכסוך, לדברי נתניהו, הוא הסירוב הערבי בן מאה השנים ויותר להכיר בכך שיש עם יהודי, שיש לו זכות למדינה משלו, ושארץ ישראל היא מולדתו. וכיוון שזה השורש לסכסוך הרי סיום הסכסוך יבוא רק אם יסולק הסירוב הזה. אפשר לנחש שראש הממשלה לא הופתע מכך שהפלשתינים דחו את קריאתו על הסף ומיד. אף אחד לא הופתע, משום שהכול יודעים בסתר ליבם שהאבחנה של נתניהו נכונה, ובדיוק בשל כך הפלשתינים לא יסכימו. מעניין שהרבה אנשים בישראל, גם במחנה הימין, לא מצליחים להבין למה הוא מתעקש על זה. למה אנחנו צריכים, הם שואלים, שמישהו אחר יגדיר מה אנחנו? אבל הפלשתינים מבינים היטב שלא מדובר בהגדרת האופי של ישראל אלא בהכרה בזכותו של העם היהודי להקים אותה. גם האמריקנים מבינים את זה. דובר מחלקת המדינה פיליפ קראולי אמר לעיתונאים: "זו דרישה בסיסית של ממשלת ישראל שאנו תומכים בה, הכרה בכך שישראל היא חלק מהאזור, הכרה של האזור בדו-קיום לצד ישראל כבית הלאומי של העם היהודי". אבל אגב הדיון החשוב הזה שבינינו ובין הפלשתינים, הולך ונחשף עניין לאומי חשוב מאוד שבינינו ובין עצמנו: פתאום אתה מבין שהשאלה הזו, אותה שאלה עצמה, היא גם מוקד הסכסוך הפנימי בין יהודים ליהודים בתוך ישראל. לא רק לפלשתינים צריך לקרוא להכיר בישראל כמדינתו של העם היהודי, גם רבים מהיהודים עוד צריכים קריאה כזו, וכמו הפלשתינים גם יהודים מסויימים נדרשים לעשות מאמץ נפשי ושינוי אידיאולוגי כדי לומר את המילים 'מדינת העם היהודי'. וזו לא באמת שאלת הזכויות של האזרחים הערבים, היא בכלל לא נוגעת לעניין. במדינת העם היהודי יש זכויות שוות לכל אדם, יהודי או לא יהודי. לא על זה מתנהלת פה מלחמה מזה מאה שנה. השאלה שעומדת על הפרק היא שאלת הזכויות של העם היהודי. השאלה היא האם מדינת ישראל הוקמה בצדק או בעוול. האם נכון שארץ ישראל היא ארצו של העם היהודי נחלת אבותיו, ולכן בדין ובצדק הוא שב אליה והתנחל בה והקים בה מדינה, או שמא הצדק עם הטענה הערבית שהארץ נגזלה בידי מתיישבים קולוניאליים זרים שבאו מאירופה ונדחקו לכאן בכוח ובעורמה. הרושם הוא שהיהודים הדוגלים בסיסמת 'מדינת כל אזרחיה' וסולדים מן הביטוי 'מדינת העם היהודי' מבקשים שלא להתמודד עם השאלה המוסרית, בתקווה שמכיוון שהדבר התרחש לפני שישים שנה והמדינה הוכרה בידי אומות העולם, השאלה כבר לא רלוונטית. אבל זו תקוות שווא. אם מדינת ישראל הוקמה בעוול ובחטא, לא תועיל לה העובדה שהיא כבר קיימת ומוכרת שישים שנה, עוולות אפשר לתקן גם אחרי עשרות שנים.