כפי ששר האוצר יובל שטייניץ הוא ההפתעה החיובית ביותר של ממשלת נתניהו השנייה, כך רובי ריבלין הוא החדשות הרעות של הכנסת הנוכחית. בתוך כל העוגות הרטוריות הז'בוטינסקאיות שלו, כולל מורנו מנחם בגין וארץ ישראל השלמה, הוא מצליח תמיד להכניס אבני חצץ שקשה ללעוס אותן ובעיקר אי-אפשר לאכול אותן. מה זאת ההגדרה החדשה הזאת של מדינת ישראל כמדינה "רב-תרבותית"? ובאותו הקשר השלילה של משאל-עם. בנאומו בפתיחת מושב החורף של הכנסת מצטרף ריבלין, ולא מהיום, לשרי מפלגת העבודה הפוזלים כל העת לעבר הקול הערבי בפריימריז של מפלגתם. תמיד יבואו פריימריז, אם לא מחר אז מחרתיים, ותמיד יבואו אותם קבלני אידיאולוגיה מהמגזר, שיוכלו להכריע לא רק בשאלה מי יזכה בהנהגת מפלגת העבודה, אלא גם מה יהיה סדר הפופולריות של רשימת העבודה. וכל אזכור של מדינת ישראל כמדינה יהודית מחבל היום בסיכויי המנהיגות במפלגת העבודה. אותו פואד בן-אליעזר שרק לפני שנים אחדות הכריז שערביי ישראל הם האיום הגדול ביותר על מדינת ישראל - הוא מתבייש עכשיו להופיע כמי שתומך בתיקון להצהרת הנאמנות של המתאזרחים. בגלל היהודית ודמוקרטית. ריבלין פוזל למועד אחר. הבחירות בכנסת לנשיאות. התנגדותו למשאל עם על מסירת שטחים ריבוניים, העמדת עצמו כאופוזיציה לראש הממשלה, ורמיזותיו על כך שאינו מקבל את התיקון לחוק האזרחות אמורות להציבו כווזיר המועדף על נציגי הפלשתינים בכנסת ישראל. אבל כל זה הוא בתחום הפוליטי הנזיל. האופוזיציה שהוא מציב לתקציב הדו-שנתי ולחוק ההסדרים הופכת אותו לצרה אמיתית. התנגדותו משולה להתנגדות פילוסופית-משפטית להישג ביטחוני-אסטרטגי מהמעלה הראשונה, דוגמת חיסול יכולתה הגרעינית של אירן, מהטעם שישראל ביצעה עבירת תוקף לפי החוק הבינלאומי. התקציב הדו-שנתי הוא אולי הכלי האסטרטגי הכלכלי החשוב ביותר בדהירתה של ישראל למעמד של מעצמה כלכלית בינונית. יובל שטייניץ לוקח לעצמו את הקרדיט בנושא הזה. אבל מעמדה הכלכלי החזק של ישראל הוא קודם כול תוצאה של הציר המנהיגותי נתניהו-סטנלי. סטנלי פישר הוא הנשק הסודי של ישראל בתקופה זו, שבה נדמה כאילו השמיים המדיניים נופלים עלינו. הצלחתה הכלכלית המתמשכת והמתעצמת של ישראל היא הבסיס ליכולת העמידה המדינית והביטחונית שלה. בהדרגה הופך מעמדה הכלכלי של ישראל לכוח מדיני דיפלומטי. העניין הכלכלי מסביר את ההבדל בין נתניהו לציפי לבני, כמו גם את ההבדל בין הליכוד למפלגת העבודה, וגם בין נתניהו לליברמן. יכולתו של נתניהו להעניק לישראל את המצפן והמנהיגות הכלכלית, גם באמצעות תרגילים דיפלומטיים של המשא-ומתן עם הפלשתינים, היא זאת שמעניקה לו את המעמד המועדף בעיני הציבור הישראלי. היא גם מעניקה לו יתרון מסוים מול נשיא ארצות הברית ברק אובמה.