דרך ארוכה עשתה "האגודה למען החייל", מאז שהוקמה, אתמול לפני 70 שנה, ושנודעה בגלגולה הראשוני כ"ועד למען החייל היהודי". היה זה בעיצומה של מלחמת העולם השנייה, כשיעדו של ה"ועד" היה לשמש חוליה מקשרת בין היישוב היהודי בארץ לבין לוחמי הבריגדה היהודית שמעבר לים. באמצעות ה"ועד" נשלחו אז ללוחמים מכתבים, חבילות-שי, נרות-שבת ומצרכים חיוניים, שאפשרו לחיילי הבריגדה לשמור, פחות או יותר, על אורח-חיים יהודי. מייסד ה"ועד", יוסף ברץ, בעצמו איש הבריגדה, היה איש נמרץ, שעשה ימים כלילות לביסוסו. עם הקמת צה"ל הוא נקרא על-ידי ראש הממשלה ושר הביטחון, דוד בן-גוריון, להמשיך ולעמוד בראשו, כשהא מסב את שמו, במסגרת הצבאית, ל"ועד למען החייל". במרוצת 20 שנות כהונתו כיושב-ראש הוועד תרם ברץ, ללא לאות, להקמתם של סניפי האגודה גם בתפוצות ולגיוס תורמים מעבר לים למען רווחת החיילים בארץ. עם קום המדינה שוב הוסב שם הוועד והפעם ל"אגודה למען החייל", שיחד עם ברץ המשיכה במסורת הברוכה של סיוע כלכלי לחיילים ופיתוח חיי התרבות במחנות, בעיקר על-ידי הקמת ספריות צבאיות. צמצום בהוצאות בשנים שלאחר תום כהונתו של ברץ ידעה האגודה, מעת לעת, עליות ומורדות תלולות. חדשות לבקרים הושמעה ביקורת נוקבת על שתקציב המנהלה שלה גבוה מדי ושאחוז משמעותי מהתרומות עבורה כלל אינו מגיע ליעדו. דוח מבקר המדינה, למשל, מלפני שלוש שנים, העלה אי-סדרים רבים וחמורים בתפקוד האגודה. כך, למשל, העסיקה האגודה, בין השנים 1996 ל-2004, חברה פרטית, שהפעילה את מוקד ההתרמות הטלפוני תמורת עמלה של 50 אחוז מהתרומות הנכנסות. הביקורת החריפה של המבקר נסבה על אי-קיומם של מכרזים, כנדרש, ועל אי-העברת תרומות ליעדן, כשביקורת ציבורית רבה הוטחה גם על משכורות הבכירים באגודה. פני הדברים שונו מן הקצה אל הקצה מאז תחילת כהונתו של יושב-ראש האגודה הנוכחי, תא"ל (במיל.) אביגדור קהלני, בעל עיטורי המופת והגבורה של צה"ל על התנהלותו במלחמות ששת הימים ויום הכיפורים. בעמל רב הצליח קהלני להחזיר מחדש לאגודה למען החייל את תהילת העבר שלה. בתוך כך הוא הרים מהלך לצמצום משמעותי בהוצאותיה ודאג להשקעות יעילות במתקניה. לזכותו נזקף גם הסיוע הנרחב לחיילים ממשפחות מעוטות-יכולת, ובין היתר הענקת תווי-שי לביגוד ולמצרכי מזון בראש השנה ובפסח, מתרומות של ידידי האגודה מעבר לים; שי שימושי לכל מערך הת"ש בצה"ל, והענקת מילגות לחיילים מצטיינים וללוחמים משוחררים.