בעבר עמדנו על כך שערוץ אלג'זירה הוא כלי בידי "האחים המוסלמים" להפצת התודעה של הג'יהאד ושל המאבק נגד ישראל ומדינות המערב, ונגד המשטרים הערביים הפועלים על-פי תכתיבי מדינות המערב, דוגמת אלו של מצרים, סעודיה, ירדן, תוניסיה, מרוקו והאמירויות. אתר האינטרנט של אלג'זירה משמש לאותה מטרה כמו ערוץ הטלוויזיה, ונותן במה נכבדה לקולות הקוראים לערעור הסדר הפוליטי בעולם הערבי, ובכללם לאלה הקוראים לפלשתינים לשוב ולהתקומם באמצעות אינתיפאדה נגד "הישות הציונית". יאסר אלזעאתרה הוא עיתונאי פלשתיני היושב בירדן, והוא אחד ממובילי קו מיליטנטי זה. מובא כאן מאמר מפרי עטו שפרסם השבוע אתר אלג'זירה ובו הוא מתווה את הקווים הכלליים לאינתיפאדה הבאה. הערותי ותוספות הבהרה מובאות בסוגריים.
האינתיפאדה הבאה ותנאי הפתיחה שלה
"נושא האינתיפאדה החדשה היה מוקד לדיון ציבורי נרחב במהלך השנתיים האחרונות (מאז שוך אינתיפאדת אל-אקצה), ולכן הוא ראוי לנקודת מבט אחרת כדי לראות את הדברים בפרספקטיבה הנכונה, ולהציגם בדרך מועילה ותורמת לעניין.
לא באתי לומר שהאינתיפאדה עומדת בפתח, כפי שאיני נמנה עם המיואשים המפיצים יאוש בקרב העם. אלא אני מבקש להזמין את כולם לשאת באחריות, כדי לדבר על שלב חדש של המאבק נגד האויב הציוני - שלב הדומה לאינתיפאדת אל-אקצה, שלגביה ניתן להסיק מסקנות, ולכן יש ביכולתנו ללמוד מן הטעויות, להשיג את יעדי העימות עם הכיבוש ולכפות עליו עובדות חדשות.
מלכתחילה אינתיפאדת אל-אקצה לא הייתה אמורה להימשך כל כך הרבה זמן, לאחר שפרצה כתגובה למצב הרשות, למו"מ ולהתנהגות הכיבוש, לולא הייתה הרשות כה סובלנית איתה. שכן
יאסר ערפאת קיווה כי תנאי המו"מ עם הכיבוש ישתפרו לאחר ההצעות העלובות שהוצעו לו (על-ידי
אהוד ברק בקמפ-דיויד 2000, ובוודאי על-ידי שרון לאחר שנבחר ב-2001).
עם זאת, התנגדותם של חלקים בתוך תנועת פתח ברשות (בעיקר
מחמוד עבאס) לאינתיפאדה, כמו גם של כמה מדינות ערביות (כמו מצרים, סעודיה וירדן), תמיכתם של ארה"ב והמערב בישראל בנוסף לטעויות אחרות (שעשינו), איפשרו לכיבוש להשתלט על המצב לאחר שפלש לגדה המערבית (במבצע חומת מגן, מרץ 2002) ולאחר שחוסלו המנהיגים מהשייח'
אחמד יאסין עד עבד אלעזיז אלרנתיסי, ולאחר מכן ערפאת עצמו. מצידו (של הכיבוש, כלומר ישראל) יכולה הייתה תנועת פתח (והרשות) ליפול בידי חמאס, או בידי מי שגרם להתנגדות להיראות כטיפשית (מחמוד עבאס, אבו-מאזן) והודיע ברבים על סירוב להמשיך את האינתיפאדה.
אין ספק כי העובדה שהנהגת הרשות עצמה, ובמיוחד ערפאת, לא החליטה שההתנגדות היא דרכה הנבחרת והברורה ללא ויתורים כפי שעשה חיזבאללה, בנוסף למעשיהם של כמה גורמים בפתח ששאפו לזעזע את ההתנגדות - כל אלו סייעו להרוס את העמדות, ולהפוך את האינתיפאדה לנטל על הציבור, בדיוק כפי שאירע עם האינתיפאדה הראשונה שהחלה בשנת 1987.
הבעיה עכשיו היא שאופציית האינתיפאדה וההתנגדות אינה קיימת, וזאת כתוצאה משליטתה של קבוצת עבאס לא רק על הרשות, אלא גם על אש"ף ועל תנועת פתח. וכאשר קבוצה זו ניצבת בכל כוחה בגדה המערבית לצד החלטותיה של הרשות, בנוסף למימד הערבי והצד הבינלאומי העומדים כולם נגד אופציית האינתיפאדה, קשה לדבר על אינתיפאדה חדשה.
לא פחות חשוב הוא מצבם העגום של כוחות ההתנגדות, ובראשם תנועות חמאס והג'יהאד האיסלאמי. שכן במשך שלוש השנים האחרונות התנהל נגד תנועות אלה מסע אכזרי שחיסל את כל תאיהם החמושים - מסע שבו השתתפה הרשות בכל מאודה. כתב העת "ניו-יורק רוויו אוף בוקס" פרסם בדוח שכתב השליח שלו בארץ, נתן תאראל, כי רק בשנת 2009 ערכו הכוחות הישראלים והפלשתינים 1297פעולות ביטחוניות משותפות נגד ההתנגדות הפלשתינית (חמאס, הג'האד האיסלאמי והחזית העממית) - גידול של 72 אחוזים לעומת שנת 2008.
נכון, מאז חודש יוני שעבר הצליח חמאס לבצע כמה פעולות איכותיות, אך אלה יצאו לפועל בזכות התעקשות גדולה של התנועה, ששילמה עליה מחיר עצום, ולכן מה שקרה אינו יכול להיחשב כמספיק ליצירת הרושם שהכיבוש משלם בפועל מחיר אמיתי.
הפגיעה הממוקדת בהתנגדות לא הצטמצמה לאנשיה בלבד, אלא התרחבה גם אל קבוצת האוכלוסיה שתמכה בה. לדוגמה: עבד אלפתאח שרים נדון ל-12 שנות מאסר בכלא של הרשות, וגם אשתו נעצרה ועונתה במשך מספר חודשים, כי הוא נתן מחסה לשלושה מלוחמי הג'יהאד של גדודי עז א-דין אל-קסאם (הזרוע הצבאית של חמאס) בקלקיליה, שאותם חיסלו כוחות הביטחון של הרשות. מקרה זה מוכיח כי בעיית חיסולם של אנשי ההתנגדות קשה ועמוקה יותר מאשר מעצרים יומיומיים של אנשי החמאס והג'יהאד, ופגיעה במוסדות המטפחים את רעיון ההתנגדות ובראשם המסגדים והאוניברסיטאות. כל הצעדים הללו נגד ההתקוממות מבוצעים בידי "הפלשתיני החדש" שעיצב הגנרל (האמריקני) דייטון, והוא ("הפלשתיני החדש") מודע מראשית דרכו לאופיה האמיתי של המשימה שתוטל עליו.
הקדמה לחיסול המפעל הציוני כולו
אמנם אינתיפאדה מתחילה כפעולה עממית וציבורית ורק בשלב שני מצטרפים אליה הארגונים, כפי שקרה באינתיפאדת אל-אקצה. אלא שהמשכיות של פעולת ההתנגדות בכל צורותיה אינה יכולה להתקיים ללא השתתפות אמיתית של כל הארגונים, בעיקר אלה הפעילים. אך כאשר הם כולם מתעייפים בגלל שרשרת החיסולים הנוראה, וכאשר אחד הארגונים החשובים, תנועת פתח, מתנגד לאינתיפאדה, המצב קשה ביותר. קל וחומר כאשר תנועה זו הולכת צעד נוסף קדימה ומודיעה ברבים כי היא נחושה לפעול נגד כל מי שחושב לשאת נשק, ואפילו נגד כל מי שמהרהר בליבו להתנגד באופן פסיבי. כל עשייתה מצטמצמת לאירועים שבועיים (דוגמת ההפגנות בבלעין נגד הגדר או בשייח' ג'ראח נגד פינוי ערבים מבתי יהודים) המשווקים כהתקוממות בדרכי שלום במקום כזה או אחר, עם כל הכבוד שאנו רוחשים למשתתפים באירועים אלה, לכוונותיהם או לכוונות חלק מהם.
ראוי לציין כי הפעולות הננקטות לעיצוב התודעה בגדה המערבית - באמצעות התמקדותה של הרשות בצמיחה הכלכלית והפניית ההתעניינות לאינטרסים הפרטיים - לא יצליחו, לדעתי, למחוק את שאיפתו של העם הפלשתיני (להשתחרר מהכיבוש), גם אם יצליחו לשנות את התודעה של כמה מבניו אשר קל לקנותם ולמכור אותם.
מה שיכול להפוך את השולחן נגד כל הפעולות הללו, הוא התגובות המסורתיות של ישראל לשארית הוויתורים הפלשתינים, ובראשם שיתוף הפעולה הביטחוני והחיסול הממוקד של ההתנגדות, בין אם אלה תגובות הקשורות להתנחלויות ולייהוד ירושלים, ובין אם הם גילוי האמת על התוכנית המתקדמת בשטח והמתבטאת בשלום כלכלי ובהקמת מדינה זמנית בגבולות הגדר, אשר תגמד את הסכסוך לסכסוך גבול. כמובן שישראל תדחה לעתיד הרחוק את העיסוק בסוגיות החשובות ביותר של המאבק ובראשן סוגיית ירושלים והפליטים.
כדי לטפל אפוא במצב כזה, וכדי לסלול את הדרך לאינתיפאדה חדשה, שתוכל להשפיע ולהשיג הישגים לעם הפלשתיני, הרי שהמסלול היחיד הבא בחשבון הוא מרידה נגד המשוואה הגורסת שעדיף שלטון הרשות על פני הכיבוש. שכן אפילו על-פי דברי עבאס משוואה זו אינה נכונה, והיא תוכננה לשרת אותו ולשחררו מהנטל הביטחוני, הכלכלי והפוליטי, תוך שהוא דוחה את עניין הפיוס (בין אש"ף וחמאס, בין רמאללה ועזה) בהתאם למסלול הזה (שנועד להקים מדינה רק על שטחי הגדה בגבולות הגדר).
כאן יש ביכולתם של חמאס, הג'יהאד האיסלאמי, של מי שאיתם ושל מי שהסכים על התוכנית (לצאת לאינתיפאדה חדשה), להפוך את השולחן באמצעות הצעה לנהל במשותף ובהסכמה (בין אש"ף וחמאס) את רצועת עזה כשטח משוחרר למחצה, ובמקביל להכריז על התקוממות, ללא מגבלות או סייגים, עד גירוש הכיבוש מכל שאר השטחים שנכבשו ב-67' (יהודה ושומרון). מטרה זו ניתנת להשגה, ואין היא מגבילה את העם הפלשתיני לשום התחייבות המאיימת על זכותו לשלוט על מה שנותר מארצו ומזכויותיו, וכמובן זו תהיה הקדמה לחיסול המפעל הציוני כולו.
זוהי כותרת שניתן להסכים עליה ויש לנו גם יכולת לבצעה. ההמונים הערביים (במדינות ערב) יכולים לכפות על המשטרים במדינותיהם סגנון חדש של התייחסות להתקוממות העם הפלשתיני שיספק לה סיוע ותמיכה, כאופציה העומדת לרשות ליברלים רבים ברחבי העולם. ניתן גם להסכים על צורות ההתנגדות (ירי, פעולות התאבדות או פיצוץ אוטובוסים, בשטחי יו"ש או גם בתוך הקו הירוק), אם יש דברים העלולים לגרום להסתבכות פוליטית.
ההתנגדות היא האופציה העומדת לרשות העם הפלשתיני, ואילו המשך הדיבור על פיוס (בין אש"ף וחמאס) - על בסיס הנייר המצרי שלא ניתן לכנותו אלא 'בחירות המתוכננות להכניס את כולם למחנה הסירוב לאינתיפאדה', כפי שממליצים כמה מן המנהיגים של ארגוני השמאל - הוא דיבור עקר שאינו מכיל אלא עמדה שלילית כלפי חמאס על חשבון האינטרסים של העם הפלשתיני. שכן שאר האנשים בעלי השכל מבינים כי הפיוס המוצע לא נועד אלא לגרור את כולם אל המשבצת של הרשות הנמצאת תחת כיבוש, או כפי שמבטא זאת סלאם פיאד 'מדינת העובדה המוגמרת', שעל כולם לקבל את תכתיביה. לא יותר. זה דבר שכבר דחינו בעבר, מכל וכל."
עד כאן מאמרו של יאסר אלזעאתרה. הוא אינו היחיד הקורא להתכונן לאינתיפאדה שלישית, והשאלה כיום היא, האם יצליחו הוא וחבריו לשנות את האווירה ברחובות יו"ש שתביא את הציבור להקריב את הכלכלה הצומחת ואת השקט היחסי שהשתררו בשלוש השנים האחרונות למען ניסיון להשגת הישגים פוליטיים שאין הפלשתינים מצליחים להשיג באמצעות המו"מ.
בשלב זה נראה כי אין הד רחב לקריאה לצאת להתקוממות עממית, בעיקר בשל התחושה שזו תחזיר את הפלשתינים לסבל של שנת 2002. אלא שהתפתחויות בארץ ובסביבה הערבית עלולות לשנות את האווירה בערים הערביות ביו"ש, ולהוציא את הציבור משלוותו היחסית. על ישראל לנקוט כבר עכשיו צעדים שיבטיחו את שליטתה בשטח שתאפשר לה להנמיך את הלהבות בעודן נמוכות.
האם פריז בוערת?
לאחרונה ראינו את המראות הקשים של "האינתיפאדה העממית" של הצרפתים בשל כוונת הממשלה להעלות את גיל הפנסיה מ-60 ל-62 שנה. השאלה היא מדוע מבקשת הממשלה לנקוט צעד זה. התשובה הניתנת כלפי חוץ היא הקשיים בקופות הפנסיה הנובעים מן המשבר הכלכלי העולמי. כדי שאלו תוכלנה לעמוד בהתחייבויותיהן, עליהן לקבל ממבוטחיהן עוד תשלומים באמצעות הארכה של תקופת עבודתם בשנתיים, ובמקביל לשלם להם פחות על-ידי קיצור התקופה של תשלום הפנסיה בשנתיים.
תשובה זו נכונה, אבל רק חלקית. כי חלק אחר של האמת נמצא במקום אחר - במהגרי העבודה שמרביתם מוסלמים. חלקם הגדול אינם עובדים באופן רשמי אלא "בשחור", אינם משלמים מיסים ישירים כדוגמת מס הכנסה, ואינם מפרישים תשלומים לביטוח לאומי ולקרן פנסיה. כתוצאה מכך יורדות ההכנסות של קרנות הפנסיה לעומת הצפי, בעוד שהוצאותיהן על תשלומים לפורשים בגיל 60 נשארות קבועות. כדי למנוע את קריסתן של קרנות הפנסיה בעוד שנים לא רבות, תחוייב הממשלה לממן בחלק גדל והולך את תשלומי הפנסיה לפורשים.
הממשלה אינה מעוניינת להישאב למצב זה, במיוחד היות שתשלומי הרווחה ממילא מוקצים בעיקר למהגרים בשל האבטלה הגדולה השוררת אצלם, בשל מספר ילדיהם הגדל, ובשל העובדה שגם בין המהגרים העובדים באופן בלתי רשמי יש רבים הרשומים כמובטלים ולפיכך מקבלים תשלומי אבטחת הכנסה. אך היות שאילוץ המהגרים לעבוד באופן מסודר ולשלם מיסים ותשלומים לקרן פנסיה הוא משימה בלתי אפשרית, החליטה הממשלה לחפש את המטבע מתחת לפנס ולחייב את העובדים המסודרים והצייתנים - קרי הצרפתים המקוריים - לעבוד עוד שנתיים, ועל זה הם מתקוממים ובשלב זה בעיקר שובתים.
אם תמשיך הממשלה לקדם את החוק המוצע, עלולות קבוצות נוספות להצטרף לגל המחאה ולנסות לקדם עניינים אחרים הקשורים להן. לדוגמה, מהגרים יכולים לשוב ולשרוף מכוניות, כפי שעשו בנובמבר 2005, לפגוע בתחבורה הציבורית, בתחנות משטרה ובמוסדות שלטון.
ההגירה, כך מתברר, משפיעה לרעה על כל מעגלי החיים בצרפת, והמחאה הציבורית על המצב הולכת וגוברת. אחת התוצאות האפשריות היא התגברות כוחן של מפלגות הימין, השואפות לשים מחסום בפני ההגירה המוסלמית, וכבר ראינו תהליך זהה באוסטריה, בהולנד, בהונגריה ובבלגיה.
גם קנצלרית גרמניה, אנג'לה מרקל, אמרה לפני מספר ימים כי המערכת האזרחית הרב תרבותית לא הצליחה, וכי לא ניתן לקיים במדינה אחת שתי תרבויות: האחת - גרמנית, דמוקרטית, מודרנית וחילונית, והאחרת - מוסלמית מסורתית, הנשלטת על-ידי השריעה. דבריה ביטאו אכזבה מאי-השתלבותם של מהגרי העבודה - שרובם מוסלמים מטורקיה - בחברה ובתרבות הגרמנית, ומן המציאות של מובלעות מוסלמיות הגדלות והולכות ברחבי גרמניה. אלא שהמדינה אינה יכולה לקיים תעשיה ללא עובדים אלה, הואיל ובן גרמניה אינו מוכן לעבוד מאחורי המכונה, במכרה, בתובלה, במוסך ובמקצועות שירותים. הוא מעוניין להיות עורך דין, רואה חשבון, רופא או איש תקשורת. וככל שעובר הזמן ועובדים מבוגרים יוצאים לפנסיה, זקוקה גרמניה לתוספת גוברת והולכת של ידיים עובדות, המגיעות ברובן ממדינות איסלאמיות. זה המצב גם בצרפת ובמדינות אירופיות אחרות.
יוצא שדווקא שני המנועים הגדולים של הכלכלה האירופית - צרפת וגרמניה - נמצאים היום בפני פרשת דרכים: האם להמשיך ולהסתמך על ידיים עובדות של מהגרים מוסלמים החיים במובלעות תרבותיות ואינם משתלבים בחברה האירופית, או לעצור את גלי ההגירה ולהסתכן במחסור בידיים עובדות בתעשיה, בחקלאות ובשירותים.
השאלה אינה פשוטה, והתשובה עליה תשפיע על כל תחומי החיים באירופה, אשר כבר היום חייבת להיזהר בכבודם ובזכויותיהם של ציבורים שעד לפני דור היו "שם" בעוד שהיא כלל לא הייתה מודעת לקיומם. כיום הם "כאן" והם דורשים זכויות, מדמי אבטלה ועד להקמת מסגדים, מבתי ספר ועד להפרדה מגדרית בבתי חולים. בפריז הולכת ומתרחבת תופעה של קבוצות גדולות של מוסלמים המתקבצים ברחוב להתפלל, חוסמים את התנועה ואינם מאפשרים לאזרחים לצאת מבתיהם או להיכנס אליהם, כל עוד שהם עומדים או כורעים בתפילה. הם לא היו עושים זאת אילולא חשו כי "מגיע להם", הן בשל מספריהם הגדלים בקצב מהיר והן בשל החולשה שמקרינה האוכלוסיה המקורית, המזדקנת והמתמעטת.
האם ישראל פוסעת בעקבות אירופה במסלול דומה באילת, בבאר-שבע ובדרום תל אביב? התשובה היא - כן.