"אבא, למה רצחת את רבין?", שאל יצחק בקול קטן של ילד. יגאל עמיר התבונן בלריסה ושאל בדאגה: "תגידי, שמת לב שבזמן האחרון הילד שואל הרבה שאלות על רבין?". לריסה התבוננה בו בשקט, חייכה באהבה וענתה: "תשמע, ככה זה עם ילדים. הוא שומע הרבה בגן על הרצח... והילדים בגן המציאו משחק חדש ל'יום רבין'... יצחק, ספר לאבא על המשחק החדש".
יצחק, ילד רציני מכפי גילו, נשא את עיניו מהפאזל ואמר: "אנחנו משחקים ב'לרצוח את ראש הממשלה'. אבל אבא, למה תמיד אני מקבל את התפקיד של ראש הממשלה? נמאס לי להיות כל הזמן ראש הממשלה. אני רוצה להיות פעם אחת גם הרוצח".
יצחק הרים את ידו והדגים איך אלחנן מהגן יורה בו, כשהוא משמיע בקול "פוף, פוף, פוף...", ואז עצר, הרהר רגע ושאל: "אבא, איך קראו ל'כיכר רבין' לפני שירית בו? נסענו לטיול וכשעברנו שם, רינה הגננת אמרה במיקרופון ש'הנה המקום הזה שאחרי שרצחו בו את ראש הממשלה רבין שינו לו את השם'".
יגאל שטף את ידיו ביסודיות בכיור שבמטבח, התיישב אל השולחן, בירך בניע שפתיים חרישי על המזון, בצע את הלחם, הסתכל ביצחק עמיר הקטן ואמר כמעט בלחש: "קראו למקום 'כיכר מלכי ישראל'". "ולמה קראו לה ככה?", שאל יצחק הקטן. לריסה ניגבה את ידיה בסינור וענתה: "קראו לה ככה על שם המלכים שהיו פה פעם". "אימא, מה זה מלך?", שאל יצחק, והוסיף בצחוק מתגלגל: "בשבת, כשנכנסנו לבית הכנסת, שרו כולם 'הנה הוא בא מלך ישראל, הנה בא גואלם של ישראל'. למי הם התכוונו? הם התכוונו לאבא חמוד שלי! בגלל זה קוראים לו יגאל, מלשון גאולה"... פתאום נשמע צלצול בפעמון הדלת. לריסה פתחה את הדלת, וקראה בשמחה: "אוי, תראו מי הגיעה בדיוק כשדיברנו על גאולה. יצחק, בוא לפה מהר להגיד שלום לסבתא גאולה".
יצחק הקטן רץ בשמחה (כמו כל ילד קטן שרץ לסבתא שלו) לעבר אישה נמרצת בגיל העמידה שנכנסה לדירה. היא הניחה בזהירות את השקיות שבידיה על השולחן, הרימה את הילד וחיבקה אותו, כשהיא טומנת את פניה בצווארו ונושמת אותו אל תוכה. "אוי יצחק שלי, איזה ריח טוב יש לך". היא נשאה את ראשה והתמוגגה בהתרגשות: "איזה ילד נהדר יש לכם, לריסה. הורס אותי שיש לו את העיניים של אבא". "כן", אמרה לריסה וחייכה, "שמת לב שיש לו גם את החיוך של אבא?".
לריסה נזכרה לפתע במשהו ופנתה ליגאל, שסיים באותו רגע להתפלל והצטרף אליהן מהחדר השני: "יגאל, דיברת כבר עם החבר'ה ממפלגת 'הלאומי המאוחד'? הם התקשרו קודם. מה הם רצו?". "הם מציעים לי ללכת לפוליטיקה. וגם איתמר דוחק בי להצטרף אליהם לרשימה".
לריסה חייכה חיוך ענוג וקראה לעבר יצחק: "בוא הנה, ילד מתוק שלי". יצחק בא אליה בריצה וטמן את ראשו המתולתל בחיקה, כשהוא מריח בהשתוקקות את ריחות המטבח העולים ממנה. "שמעת שאבא הולך לפוליטיקה?". "אימא, מה זה הולך לפוליטיקה?", שאל יצחק הקטן בקול דקיק. לריסה הביטה מבעד לחלון, כצופה בנבכי הזמן, ואמרה בערגה גדולה: "הולך לפוליטיקה זה אומר שאולי אבא יהיה יום אחד ראש ממשלה".
יצחק התבונן אל יגאל אביו במבט מבוגר, כאילו נגמר בו לפתע הילד, ושאל בקול צלול וחד כיריית אקדח: "אז אימא, כשאני אהיה גדול ואבא יהיה ראש ממשלה, גם אני אוכל לירות באבא, ממש כמו שאבא ירה ברבין?". בשקט שהשתרר אפשר היה לשמוע את נשימותיה המבוהלות של לריסה. גאולה חנקה צעקה בכף ידה, ואמרה בקול חנוק: "יצחק, מה קרה לך תגיד לי, ילד מתוק שלי, אתה השתגעת? מאיפה לעזאזל בא לך הרעיון הזה לירות באבא?".
יגאל עמיר עמד בצד, לא אמר דבר והביט מהורהר אל העוברים ושבים שברחוב.