מחמוד צעד בראש התהלוכה שארגן. מאחוריו הלכו 200 אלף ערבים אזרחי ישראל כמוהו, מחזיקים שלטים המבהירים את סיאובם מהמיעוט הקיצוני הקולני שצעד כאן רק לפני כמה ימים, בעקבות קריאת הארגונים הקיקיונים 'ועדת המעקב העליונה של ערביי ישראל' והפלג הצפוני בתנועה האיסלאמית.
התהלוכה עברה בשקט מופתי בכפרים הערבים שבגליל, כאשר התושבים עומדים ומוחאים לה כפיים.
מחמוד עלה על הבמה המאולתרת וחיכה עד שישתרר שקט. בינתיים הקיף במבטו את השלטים. "אנו אזרחי ישראל שווי זכויות = שווי חובות" זעק שלט אחד, "הלאה הטרור" זעק האחר, "בעד אחווה יהודית-ערבית", רוב השלטים הצהירו פשוט "אנו ערבים אזרחי ישראל, לא פלשתינים!” הצהרה האומרת הכל. הוא חייך כאשר ראה את ים דגלי ישראל המתנופפים וקרב אליו את המיקרופון כדי לפתוח בנאומו... הרמקול צפצף וכך התעוררתי מלא אכזבה. זה לא קרה וכנראה שאין סיכוי שזה יקרה. השאלה ששאלתי את עצמי היא: למה הפגנה כזו אינה אפשרית?
גודל האוכלוסיה הערבית בישראל של 2010 הוא בערך מיליון וחצי מתוך סך של כשבע מיליון וחצי אזרחים, שהם כ-20% מכל האוכלוסיה. אם צודקים פובליציסטים והפוליטיקאים שרובם המכריע של הערבים אזרחי ישראל נאמנים למדינה, למה אין הפגנות כאלו, אלא רק הפגנות המונים הזועקים ססמאות נגד המדינה והיהודים? האם מתוך אוכלוסיה של מיליון וחצי אין אזרחים התומכים בתוכן השלטים שראיתי בחלומי? או אולי הסיבה שלא שומעים את קולו של אותו רוב שקט היא שאין חופש הדיבור וחופש ההפגנה הדמוקרטית ברחוב הערבי?
יתכן ששתי הסיבות נכונות. אין רוב בערביי ישראל הנאמן למדינה, והאזרחים הערבים המעטים שחושבים אחרת מפחדים להביע את דעתם מאימת הרחוב הערבי.
טוב נעשה אם נסיר את האיום הזה של הרחוב הערבי, על מי מהאזרחים הערבים במדינה שמוכן לחיות איתנו כאן בשלום.
יפה יהיה אם השמאל בישראל יארגן פעם אחת הפגנה של ערביי ישראל למען החיים המשותפים עם היהודים בישראל ונגד ההסתה הפרועה של הפלגים הצפוני והדרומי של התנועה האיסלאמית.