אין ספק שדבריו של
יצחק רבין - "רוב העם רוצה בשלום", שאמר בנאומו בעצרת ההיא, אז עדיין בכיכר מלכי ישראל בתל אביב, דקות ספורות טרם הירצחו, תקפים וראויים גם היום. מאז, מדי שנה, באותו התאריך, מתקיימת עצרת לזכרו בכיכר שבינתיים הפכה להיות על שמו. אולם בעצרת האחרונה במוצ"ש הופיעו יחסית מעט מאוד אנשים. וגם השלום לא מתממש. מדוע? ומי בא עדיין לעצרת? ומי הפסיק לבוא?
מזה 17 השנים האחרונות, מאז הסכמי אוסלו, עליהם חתם רבין, "רוב העם שרוצה בשלום" צבר ניסיון, החכים, התבגר וגם למד להבין (ולהבחין) היטב את מאפייניו ואת דרישותיו של ה"שותף" או של ה"אין-שותף" הפלשתיני לשלום. יצוין, כי כמאה מטרים מכיכר רבין, נמצאת ככר מסריק בתל אביב. במלחמת ששת הימים, עדיין בגבולות 67', נפלו שם רקטות שנשלחו אליה מאזור קלקיליה, ליד כפר סבא. "רוב העם הרוצה בשלום", לא רק וגם זה "מרמת אביב ג'", למד, בין היתר, להבחין ב"תועלת" המפוקפקת שבנסיגה לגבולות 67' שכבר בוצעה ברצועת עזה, למד להקשיב לתושבי שדרות ויישובי עוטף עזה במצוקתם כתוצאה מהנסיגה לגבולות 67'. הציבור השכיל להבין את משמעות העיקרון ותוצאותיו של "שטחים תמורת שלום" שנגמר באינתיפאדה. הציבור למד להבחין בין "הסכם ביניים" לבין הסכם של "סוף הסכסוך, סוף התביעות". בתוך כך, "מחנה השלום", הפוליטי, זה שהפך מאוד ספציפי בדרכו; שמאל, שברובו הפך הזוי, חולמני, אלים ואנטי ציוני ואנטי ישראלי, הולך ומצטמצם. שמאל זה עדיין בא לעצרת כדי להשיג מטעמים פוליטיים ואולי גם "לרקוד על הדם" לתועלתו.
קיימת קורלציה מובהקת בין צמצום הכוח הפוליטי של השמאל האלקטורלי בישראל לבין מספר משתתפי העצרת השנתית בכיכר. הציבור שבכיכר הוא ציבור שהולך ומתמעט משנה לשנה. השגיאה, על כן, ראשיתה בקיום העצרת השנתית שתהיה מזוהה פוליטית עם השמאל ההזוי. מאידך-גיסא, הקהל שמדיר רגליו מהעצרת הוא לא רק "דור הנרות" אלא גם הוריו, עמך, ושאינם מזדהים עם השמאלניות הזו. "רוב העם שרוצה בשלום" הבין זה מכבר וגם הפנים שדרך השמאל הזו, אשר שולטת באסיפה פוליטית זו, אינה דרכו של רבין.
הציבור הרחב לא עזב את עניין השלום. ההפך הוא הנכון. מתברר ש"מחנה השלום" לא רק עזב את עניין השלום, אלא גם את הציבור הרחב בכל שדרותיו. והמסקנה היא - כל עוד מארגני העצרת ימשיכו בשגיאתם שהשמאל הזה, ולא דרכו של רבין, יהיו דומיננטיים בעצרת שכזו, הרי שמכאן ואילך, מדי שנה בשנה יעלה מחדש הדיון האם בכלל לקיימה, עד שתבוטל. ואז יקומו להם "משיחים" הזויים חדשים, שמאלנים, אשר יארגנו עצרת "בשמו", בשם הנרצח, באותה העת. זה יהיה עוד ניסיון נבזה להשיג הישגים פוליטיים על גבי דם הנרצח. ואז זו תהיה עצרת מבישה "לזכרו".
השגיאה הראשונה לקראת העצרת ה"אחרונה", תרתי משמע, הייתה המחשבה לקיים עצרת ללא פוליטיקאים, אבל לא הייתה הדאגה לעצרת ללא פוליטיקה. ללא פוליטיקאים, כדי להתריס על כך שאין מנהיג שמאלני הזוי "ראוי בנמצא". לפיכך, התקיימה עצרת שהיו בה "רק" נאומים פוליטיים. אלא שבתוצאותיהם הם היינו הך. הנאומים שנשמעו, במיוחד על-ידי הקשקשן, תרתי משמע, יאיר גרבוז והנכד יונתן בן-ארצי, היו נאומים פוליטיים "פר-אקסלנס" מלאי הסתה. תוכנם היה פתטי, ומשהיו כך, היה עצוב ומאכזב לשמוע אותם. לא היה טעם להקשיב להם.
למי דיברו שני הנואמים? דבריהם תאמו את ה"סירובניקים" לשלום העכשוויים. הללו שהיו בקהל. אלו הם אנשי שמאל שמאשימים את ישראל בפשעים, מארגנים נגדה סוגים שונים של חרמות, הם מתנגדים למדינה יהודית ודמוקרטית, הם בעד זכות השיבה לפלשתינים בלבד, הם בעד הגדרה עצמית לפלשתינים בלבד. הם, בקיצור, נגד השלום, הם נגד המדינה. זה לא המשך דרכו של רבין. לפיכך, שני הנאומים הפוליטיים שננאמו בעצרת היו לא לעניין, לא מתאימים למעמד וללא מסר ראוי, ועל כן נשארו מאחור. הם היו נאומים רחוקים מהקונצנזוס אפילו של השמאל הציוני השפוי בישראל. ומי הם הקיצונים שהיו בקהל? בין היתר הם מי שחיבקו את אימו של הטייס לשעבר יונתן שפירא, אבל לאחר מכן ראוי שלא יבואו בטענות שהוציאו עצמם מהקונצנזוס.
תוכנם ובעייתם של הדברים בשני הנאומים הפוליטיים, שהם רק מאיצים את התהליך של צמצום הבאים לכיכר בפעם הבאה, אם תהיה כזו. התחושה שניסו הדוברים לכאורה לתת בדבריהם, הייתה סוג של "הכנסתי להם". נקמנות מסוג זה גורמת להתנגדות, היא דרך עצובה לגרום שעניין הרצח האיום ימשיך ויהיה עניין שנוי במחלוקת. כלומר, המעשה הוא לקחת את דברי רבין "שרוב העם רוצה בשלום", ולהופכם לעניין קונטראורסלי נצחי דרך נאום פוליטי שערכו פחות מ"גרוש".
נאומים שכאלו הם המשך הטעות, המשך לדברים פוליטיים שכבר נאמרו בעבר, בעצרת קודמת על-ידי סופר, על "מנהיגות חלולה". כל אלה, פעם אחר פעם, עושים בדיוק את ההפך מהנחוץ, ההפך מהרצוי. המשמעות המעשית כתוצאה מדבריהם הייתה גם "הברחתי עוד אנשים מהכיכר...", או "השנאתי את רבין ז"ל עוד יותר". ראוי, על כן, להבחין, כי כאשר מיישמים קמפיין פוליטי שלילי, כמו זה בעצרת, בנושא ראוי וכל-כך חשוב, תוצאותיו ידועות מראש, בהן גם התגודדות והתאחדות הקיצונים בכיכר.
תוכן הנאומים וההערות של מנחה הערב נאמרו כאילו אבו מאזן או אסמאעיל הניה נמצאים מרחק הליכה מכיכר רבין, אולי ברחוב מרמורק בתל אביב, או בכיכר מסריק הסמוכה, רק שיבואו הם "אוטוטו" מוכנים להסכם שלום. רק תקראו להם והם יבואו. איזו אשליה הזויה לחלוטין. העובדה היא שההנהגה הפלשתינית מאז ומעולם לא הכירה בכל באי העצרת, אזרחי המדינה, כעם, ועדיין טוענת, שלכן אין להם, לכל באי העצרת, כמו לכל אזרחי המדינה, זכות להגדרה עצמית. זה הוא והם, אותו אבו מאזן ה"מתון" וחבריו, שרוצים לחזור לתוך גבולות כפר סבא ה"ערבית", לבוא מקלקיליה ולחזור לרמת אביב ג', לשייח' מוניס, ולהחזיר פליטים. והס מלהזכיר את רצונם לסלק את כל תושבי שדרות ויישובי עוטף עזה ממקומם.
סיבה נוספת בולטת לכישלון קיום העצרת מתבררת בעובדה ש
מזה 15 שנים שמקיימים את העצרת הזו, מעולם לא הביאו נואם שהוא ערבי-פלשתיני-אזרח ישראלי-רשמי, או ערבי-פלשתיני-מעזה-מהשטחים-רשמי שיישא דברים, שידבר על שלום. הכיצד? והרי רבין אמר "רוב העם רוצה בשלום". אז עם מי? ומה היו אומרים נציגים-רשמיים-פלשתינים לו ניתנה להם הרשות לשאת דברים בעצרת לזכרו של רבין? ח"כ
אחמד טיבי היה חוזר ומדגיש, כפי שעושה זאת בכל הזדמנות, את "זכות השיבה" כתנאי סף לשלום. ח"כ
ג'מאל זחאלקה יחזור על דבריו ש"אחת ההתפתחויות שהגבירו את התיאבון של ישראל זה מה שהופיע ביוזמת ז'נבה, היא שישראל היא המולדת הלאומית של העם היהודי... לדעתי, זהו הסעיף המסוכן ביותר בהסכם הזה". ואילו ח"כ חנין זועבי הייתה חוזרת ואומרת את מה שכבר אמרה, ש"המשא-ומתן לשלום הוא גול עצמי".
שני הנאומים הפוליטיים שנאמרו היו בפוזה של נקמנות פוליטית פנים-ישראלית, ובפוזה של "רק אנחנו אשמים", "ביבי וליברמן אשמים". או "בכל אשם ברק" כשאמר "הורדתי את המסכה מפניו של עראפת". ראוי להזכיר כי "קואליציית הנשים לשלום" מאנשי מרצ, הפכה את זועבי מהמשט ל"גיבורת שלום". גם אנשי "
שלום עכשיו" הקוראים לעצמם "פעילי שלום", הם למעשה סרבני שלום, המופיעים בעצרת עם שילוט. הם תומכים בזכות השיבה, ב"מדינת כל אזרחיה", במדינה אחת, דו-לאומית, רחוק אלפי מילין מדרכו של הציוני יצחק רבין. "מחנה השלום" הזה, השמאל, הפך למחנה אנטי-ישראלי. למכשיר הסברה לפלשתינים בבמה הבינלאומית, לצורך הטלת אשמה קבועה וקולקטיבית על מדינת ישראל והצדקת כל טיעון פלשתיני. ואם אלה באי העצרת, אז אנה הולכת משפחת רבין עם העצרת?
את מפלגת העבודה מאז רצח רבין הובילו אינספור מנהיגים, כמו פרס, בורג, מצנע, פואד, פרץ וברק, כאשר כולם נשאו ברום את דגל השלום ו"הפתרון המדיני". לצד המנהיגים הללו היו מלוא החופן של תוכניות שלום: תוכנית ז'נבה, התוכנית הסעודית, התוכנית של הליגה הערבית, מתווה קלינטון, תוכנית
יוסי שריד, תוכנית
זהבה גלאון, תוכנית אולמרט, תוכנית ביילין ואבו יוסוף, תוכנית איילון נוסייבה, מפת הדרכים, אנאפוליס, קמפ-דייוויד, תוכנית
שאול מופז ועוד. ואיך זה שמכל ההצעות הללו, רובן-ישראליות, קיים הטיעון אצל השמאל ההזוי בכיכר רבין, שאין שלום עם הפלשתינים כיוון שהאשמה היא בנו? מישהו ראה ארגון שלום פלשתיני עצמאי? מישהו ראה תוכנית שלום פלשתינית עצמאית? כשלון העצרת מוטבע היטב גם בהכחשה ו/או בהתעלמות מן המציאות הזו.
כשלון העצרת במספר הנוכחים שהופיעו בה מושרש עמוק גם בחוסר היכולת בשיקול דעת רציונלי, ובהסתמך על עובדות של הנואמים הפוליטיים שבעצרת, כדי לברר את מצבה הפוליטי האמיתי של מדינת ישראל, של ממשלות ישראל, של מפלגת העבודה ושל השמאל ההזוי בישראל, וכדי להבין ולהשוות לדרכו של רבין לשלום. חוסר היכולת הזה התחיל עוד הרבה לפני הכרזתו של בן-אהרון, יושב-ראש ההסתדרות דאז, לאחר המהפך הפוליטי בישראל. הוא טען כי "יש להחליף את העם". ובעצרת טענו הנואמים משהו דומה, שטחי ונבוב: "בכל אשמה המנהיגות, בכל אשם ברק". מאידך-גיסא, גם האמירה "הכל אבוד אחרי שנרצח רבין" היא נפיחה מוגזמת שאין בה שמץ של תקווה.
עצרת ראויה חייבת להיות מבוססת על קונצנזוס ראוי. הקונצנזוס בעם הוא בעד מדינה יהודית ודמוקרטית, בעד הקמה של מדינה פלשתינית מפורזת, בעד השארת גושי התיישבות, נגד זכות השיבה הדדית (של יהודים ושל פלשתינים), בעד חלוקת ירושלים פונקציונאלית דמוגראפית, ובתנאי שהפלשתינים חותמים על קץ הסכסוך ועל קץ התביעות. אבו מאזן אמר לכל זה "לא". הנואמים הפוליטיים בעצרת בדבריהם אינם נמצאים בקונצנזוס הישראלי ולא התייחסו בדבריהם לסירוב הפלשתיני. ועל כן, אין להתפלא אם לא תקוים העצרת בשנה הבאה. ואם תקוים, תהיה במספר מצומצם עוד יותר של נוכחים. כאמור, עצרת ראויה חייבת להיות בנויה על קונצנזוס רחב. וזה המצוי בעם, הרחב, רובו היא גם דרכו הפוליטית מדינית של רבין.
