הפשיעה בלוד היא מיקרוקוסמוס של הפשיעה במדינה כולה. ישראל אינה שונה מכל מדינה אחרת בעולם, שבה יש עשירים ועניים. כאשר שכבות גדולות באוכלוסיית מדינה מאבדות כל סיכוי לשיפור חייהן - האלימות נשארת הדרך היחידה.
המשורר חיים נחמן ביאליק אמר כי כל עוד לא יהיה גנב עברי - לא נהיה עם. כדי שיהיה גנב עברי אלים, להבדיל מגנב עברי מתוחכם ההופך לעשיר וגביר בעיירתו, דרושים עניים ועשירים. אולם יש הבדל בין מיידוף לדון קורליאונה. שניהם עשו לביתם, בלי להתחשב בחוקים ובסדרים. אך למיידוף היה כל מה שדרוש לחיים נוחים לפני שגנב. דון קורליאונה, שנולד בשכונת מהגרים חסרת-כל בניו יורק, לפני מאה וחמישים שנה, יכול היה רק להשתמש באלימות כדי להתקדם. אחוז בני העניים שהתקבלו לחינוך גבוה וצלחו, הוא כמספר שחורי-העור באמריקה, או אתיופים בישראל, שעשו זאת. אלו דוגמאות נדירות, הטובות להרגעת המצפון של בעלי ההון, ולהצדקת האלימות כנגד האלימים.
בתקופתו של ביאליק לא היו קיטובים מעמדיים כמו היום. ישראל תופסת מקום נכבד ברשימת המדינות שבהן שורר חוסר-שוויון קוטבי. ככל שהוא יגדל - כך תגדל הפשיעה.
אונורה דה-בלזאק אמר כי מאחורי כל הון יש פשע, ומאחורי הון גדול יש פשע גדול. מרבית בעלי ההון הם גנבים ועבריינים שלא נתפסו. בעולם המערבי הוצאו לאור מספר ספרים דוקומנטריים החושפים את האמת על עשיית ההון על-ידי עשירי המדינה. הידוע בספרים הוא "הברונים השודדים" של מתיו גוזפסון האמריקני. כאשר יצא לאור בעברית בתרגומו של בועז עברון, החלטתי, בשנות השבעים, לכתוב דבר דומה על עשירי ישראל. לאחר כעשרים שנה של איסוף חומר למכביר, נוכחתי לדעת שכדי לתאר את הברונים השודדים הישראלים לא יהיה די בספר או שניים, אלא דרוש מפעל כמו כתיבת האנציקלופדיה העברית, שנמשך עשרות שנים. כל שנה נוספו מאות עשירים חדשים שיש לתארם.
בסופו של דבר, לפני כעשור, החלטתי להרים ידיים, ופיניתי ארכיון שתפס שני חדרים. מישהו אחר יעשה זאת.