לאמנה חברתית בין האומה לבין צבאה יש הרבה מופעים. אחד מהם הוא חובת הצבא לדווח אמת - ולא את כל האמת, מטעמים מובנים. אף אחד אינו דורש באמת ותמים מהצבא לדווח על כל אירוע, על כל תוכנית ועל כל ביצוע. כשהצבא מדווח הוא נדרש לדווח אמת, במגבלות ביטחון שדה, על-מנת שהציבור יידע מה אירע. הדיווח הזה חשוב גם לצבא, כי הוא יוצר הבנה למעשיו ולצרכיו - כהכנה ליום פקודה.
לכן, תמוהה מאוד
ההודעה, שפורסמה בשבוע שעבר:
- "צילומי האוויר שהציג מזכ"ל חיזבאללה, חסן נסראללה, לפני מספר חודשים המתעדים את אזור הפעולה של שייטת 13 במבצע 'שירת הצפצפה' שהפך ל'אסון השייטת' - הם צילומים אותנטיים. כך מאשרים לראשונה במערכת הביטחון".
והוסיפה הידיעה:
- "מדובר בצילומים שנעשו ממזל"ט שחג בשמיים באזור אנצריה בימים שקדמו לפעולת השייטת בשנת 1997 שבה נהרגו אחד-עשר לוחמים וקצינים... נסראללה הציג את צילומי הווידיאו באוגוסט האחרון וטען שחיזבאללה הצליח לקלוט אותם באמצעות מקלט טלוויזיה רגיל. לדבריו, הצילומים שלא היו מוצפנים אפשרו לחיזבאללה לנתח את תוואי הפעולה של צה"ל ולטמון לשייטת מארב קטלני. מאז אוגוסט ישב צוות מומחים על הצילומים שהציג נסראללה והשווה בינם לבין צילומי המזל"ט המקוריים מזמן הפעולה. הצוות הגיע למסקנה שנסראללה דיבר אמת ואכן מדובר בצילומים ש'דלפו' מהמזל"ט הישראלי. מדובר, למעשה, בסתירה למסקנות ועדת האלוף (מיל.) גבי אופיר שהוקמה מיד לאחר אסון השייטת וקבעה כי היה זה מארב אקראי של חיזבאללה".
ועוד מסרה הידיעה:
- "...במידה וטענתו [של נסראללה] נכונה, הרי שניתן להבין שבין השנים 1997 ועד 2005 לפחות הייתה לחיזבאללה יכולת ליירט את התכנונים של צה"ל מבלי שצה"ל היה מודע לכך".
ועיקר שכחתי - הידיעה מציינת:
- "סבירות גבוהה שגם במקרים נוספים יירט חיזבאללה צילומי מזל"ט [של צה"ל] לקראת פעולות חשאיות [ההדגשות שלי - אב"צ]".
הרמתי גבה. הרי לכאורה שום דבר לא דחק בצבאנו לפרסם את מסקנות ועדת אופיר. מדוע הזדרז הצבא להנפיק את המסקנות השגויות, שנראות כמוזמנות מראש לצורכי הכסת"ח הצבאי.
אין משימה צבאית קשה כמו הצורך לעמוד מול המשפחות השכולות, ולדבר איתן על נסיבות האסון. זו משימה שקשה גם לגיבורים אמיתיים. קראתי לא מזמן את הספר "אלה האחים שלי" (תל אביב:
ידיעות אחרונות, 2006) - זיכרונותיו של אלוף (במיל.) אוֹרי אוֹר, שפיקד במלחמת יום הכיפורים על חטיבת השריון 679 בגולן. אור, שבינתיים הפך לאלוף (במיל.), מספר (עמ' 218-214) על פגישותיו הקשות עם ההורים השכולים - חובה, המוטלת על מפקד.
איני יודע מי הנחה את אלה שמסרו למשפחות השכולות מ"שירת הצפצפה" את דוח ועדת אופיר. מקווה, שהאמין בתום-לב, שהדברים נכונים.
"איני מאמינה לשום מילה של צה"ל" - אמרה לי אם שכולה, בהביטה על התמונה הממוסגרת של בנה. "כשאני רוצה לדעת מה קרה ומה קורה, אני מקשיבה לנסראללה". היא לא רצתה לדבר על האירוע. כבר מזמן יבשו דמעותיה, ובדבריה זעקה אכזבה קשה מהמדינה ומצבאה, שאינם מתביישים לשקר להורים שכולים ולהונותם. הרי אפשר להגיד "איננו יודעים, ונחקור".
לאם השכולה יש הרבה שותפים בקרב המשפחות השכולות. צבאנו מוכה בכסת"ח, וזה מגיע גם לדיווחים מבצעיים וגם לדיווחים שמוסרת מחלקת נפגעים בצבא למשפחות השכולות. אלא שכפי שמספר
אורי אור, המשפחות השכולות מתחילות לאסוף מידע מחברים-לנשק, ממבקרים ומגורמים רשמיים. לעתים במשפחה השכולה יש מומחה שמאתר את השקרים בסיפור הרשמי.
לא הרבה משפחות שכולות הגיעו לעימות חזיתי גלוי עם הצבא. אם איני טועה, רק משפחה אחת עשה את כל דרך החתחתים עד לבית המשפט העליון. זה נובע גם מהידיעה הברורה, שמערכת המשפט תתמוך בצורה עיוורת בממסד הביטחוני, ולא תיתן למשפחה השכולה את הסעד הנדרש.
כמי שעתר עם חבריי לבג"צ כדי לפתוח תיקים בארכיון צה"ל - אני יודע, שהצדק עימן. למרות שלבסוף הגענו עמיתיי ואני להסדר (מחוץ לכותלי בית המשפט), שייחשפו בפנינו מדגם תיקים, סירב בג"צ לתת להסדר תוקף של פסק-דין; ומחק את עתירתנו. אחר-כך התברר לנו, שכצפוי, הכושי לא יהפוך עורו: קיבלנו בארכיון צה"ל תיקים כבקשתנו, אך חלק מהתיקים היו ריקים - עטיפות קרטון משרדי ותו לאו, שהמסמכים הוצאו מהן.
יתר על כן, כיוון שמרבית המענקים למשפחות השכולות ניתנים לפנים משורת הדין בהסדר אישי, הרי משפחה שכולה, שתקשה על הצבא בשאלות ובטרוניות, עשויה לאבד את מה שהובטח לה בעל-פה. וכבר היו דברים מעולם.