"אלוהי ההבטחה" בעוכרינו

מלחמת סיני ב-1956 הייתה פרשת דרכים מדינית-צבאית בחיי המדינה הצעירה, לא רק עקב העובדה שהמלחמה הזו הייתה סימן למלחמות הבאות, אלא בעיקר עקב הכנסת "אלוהי ההבטחה" לשיח המדיניות הישראלית. בעקבות מלחמת סיני, "אלוהי ההבטחה" הרקיע לשחקי ההכרזה על הקמת "מלכות ישראל השלישית" בנאום נרגש וחגיגי של דוד בן-גוריון מעל דוכן הנואמים במשכן הכנסת. למרות שלחץ אמריקני-רוסי הוריד כעבור כמה חודשים את בן-גוריון מגבהי השכרות של מלכות ישראל לנסיגה מבוישת ומבוהלת, הנוכחות של "אלוהי ההבטחה" תפסה תאוצה בחיי החברה הישראלית, ויש לה נוכחות חזקה גם במרכיבי הקואליציה הנוכחית בראשותו של בנימין נתניהו. "צור ישראל" ממגילת העצמאות, שאיחד את נציגי כל הישוב היהודי ממק"י ועד חרות בחתימתם על המגילה, הומר במלחמות ב-1956 וב-1967 ב"אלוהי ההבטחה". השימוש המיסטי בחזרה לשטחי אבות עשה שמות בציונות החילונית, כפי שראינו אותה בעת הקמת המדינה על חלק של ארץ ישראל, ועשה שמות במדיניות הישראלית. לצערי, הניצחון המוחץ והמהיר ב-1967, שהניב כיבושים גדולים, העלה מנבכי העבר את בשורת ההבטחה, המחזירה את עם ישראל לנחלת אבות. הנחשול הדתי לאומני, שסחף אותנו בעוצמות רבות ב-1967, הכריע לא רק את התנועה הציונית, אלא נתן מכה קשה להיגיון הפוליטי, שעל כברת ארץ אחת חיים כאן שני עמים, וחובה עלינו לתת כתף לחיים לאומיים לשתי היישויות, כשהפתרון הפרגמאטי ביותר הוא שתי מדינות לשני עמים. פתרון שבתחילה נראה על-ידי מצדדי החזרה לנחלת אבות כנעיצת סכין בעתידה של מדינת ישראל. פתרון שבמהוסס אפילו בנימין נתניהו מצהיר שהוא מוכן לקבלו, אבל לא נראה שהוא מוכן ליישמו. לצערי, מאותה מלחמה מיותרת ב-1956 ועד היום משדרת ישראל שהיא עלתה מבלי שוב על דרך הכוחניות. ישראל מבהירה לנו ולשכנינו, כי היא שמה את כל יהבה על קלף הניצחון הצבאי, שהוא תמיד יהיה בידיה. בכאב אני כותב שורות אלו. אני כואב על נוכחות הרהב כגורם מנווט, שלגבי דידי הוא בבחינת הימור גורלי והתגרות היסטורית. אני חש כאב וצער, כי אין לי מדינה אחרת זולת מדינת ישראל, מדינה בה נולדתי, בה נולד אבי ואליה באו סבי בצעירותו וסבא רבא שלי. אני חש כאב לנוכח ההימור הגורלי בשימוש בכוחנות כגישה מכתיבה את חיינו בארץ הזו, גישה המכתיבה למעשה התגרות היסטורית וחוסר אחריות לגורלה העתידי של המדינה לה ייחלנו דורות. אני חש כאב וצער, שישראל הצעירה לתוכה בגרתי, ישראל שנהנתה ממוניטין של בשורה חדשה של העם היהודי לעולם, לרבות יבשות אפריקה ואסיה המתעוררות, חיה היום בסרט אחר, ובמידה רבה האשמה היא בנו. למרבה הצער, כבר ב-1956 הלכנו, כחברה, שולל אחרי מנהיגות שביקשה להעניק למדינה הצעירה, המתעצבת והמתגבשת, מלחמה שתצרוף את העם רב-השבטים לעם אחד בכוח חוויית הקרב והניצחון המהיר והמוחץ, מתוך אשליה כי למשק כנפי ההיסטוריה נושק ומלווה אותנו "אלוהי ההבטחה". למרבה הכאב, הדוקטרינה שהשתלטה על חיינו ב-1956 עשתה חריש עמוק בחייה של החברה הישראלית. קמה חברה המקבלת בהבנה ובהסכמה לשים את כל יהבנו רק על הכוח כדי לשמור על כל הנכסים שנועדו לנו על-ידי ההבטחה האלוקית. זאת בלי להביא בחשבון שתפישה כזאת מביאה למלחמה שבעקבותיה הכנות לעוד מלחמה. בכל מלחמה קיימת גביית מחיר מצטבר, עד שלבסוף, במלחמה תורנית כלשהי, המחיר יהיה גבוה מכדי יכולתה של ישראל לשלמו. בינתיים אנחנו משלמים את מחיר ההשחתה הבלתי נמנעת, הנובעת מהשימוש בכוח ובשליטה שכפינו על עם אחר היושב על אדמתו, כשאלוהי ההבטחה מוליך שולל חברה ויותר מדי נציגים נבחרים בממשל שלנו - ש"זה שלנו, ורק שלנו ולנצח יישאר שלנו". כיום, ממשלת ישראל מנהלת את מדיניותה בין שחרור הצהרה לא מחייבת בדבר שתי מדינות לשני עמים, ובין היותה כבולה בידי הטירוף המשיחי לשמירת "נחלת אבות". אני כותב מתוך כאב, שאנחנו שומטים את הסיכוי לשלום בארץ הזו, מבלי לדעת אם סיכוי כזה יהיה עוד לפתחנו, והולכים שולל אחרי ההבטחה השמימית שמנווטת את המעשה המדיני. כל עוד ראש הממשלה מגמגם מתוך אילוץ כפוי על שתי מדינות לשני עמים, ובפועל הוא חנוק בידי ישראל ביתנו, שס, הבית היהודי, האיחוד הלאומי וגורמים משמעותיים בליכוד, שיש להישמע לצו ההבטחה האלוקית, נמשיך במסלולו, שיש בו התגרות היסטורית. אני מייחל לכך שישראל תנטוש את "בשורת" אלוהי ההבטחה, ותפנה מדרך ההימור על קלף הכוח לדרך ההתפשרות ולראיית עצמה כמתקיימת בהרמוניה עם סביבה ערבית-מוסלמית ולא כטריז, כנטע זר, כמצודה במצור נצחי שסופו עלול להיות שחיקה, התשה והתמוטטות. אני מקווה, שלמקרא דברים אלו לא ישלחו אלי את פשחור בן אמר, שייתן אותי אל המהפכת. אני מקווה שיאזינו לדבריי ולא ישלחו לכתובתי דברי נאצה בנוסח שמעיה הנחלמי שיצעק - איש משוגע ומתנבא שחורות, ויתנו אותי "אל המהפכת אל הצינוק", כמו שעשו לאותו אוהב ישראל, שהתייחסו אליו כאל גיס חמישי.