מי מסרב פקודה?

ללמוד מהניסיון הניסיון הוא, כידוע, מורה טוב לחיים. אז מה קורה עם רשויות הרווחה המנוסות והמקצועיות שאינן לומדות לקח? דומה שהמשפט "אי-אפשר היה לצפות את מסוּכנוּתוֹ של ההורה", שנשמע מפי העובדות הסוציאליות המטפלות, לאחר רצח ילדים, הפך כבר לפזמון חוזר. והרי את המשפט הזה, ששמענו בעקבות רצח רוני ונטלי אלוני ז"ל, שמענו גם אחרי הרצח של שלושת ילדי איתי בן דרור, כמו במקרי רצח קודמים. מדוע אפוא לא הוסקו המסקנות המתאימות? מה עוד צריך לקרות כדי שהעובדות הסוציאליות ילמדו מספר נוסחאות בסיסיות מהכרוניקה העגומה של רצח ילדים בשנים האחרונות? - כי עבר פסיכיאטרי פלוס הורה גרוש, המאיים ברצח או בהתאבדות, או פלוס מצב כלכלי קשה, ולפעמים גם טיפול בהורים מבוגרים - מה שמוסיף לסיר הלחץ המשפחתי - הם פוטנציאל ברור למסוּכנוּת ההורה. ושיכניסו את הנוסחאות טוב-טוב לראש, כדי למנוע את הרצח הבא, לפני שיהיה מאוחר מדי. אבן קטלנית רק סמלי הדבר שאמבולנס של מד"א, שטיפל בפצוע ערבי בשכונת סילואן בירושלים המזרחית, נרגם באבנים. עם כל הכבוד לאבו דיאב, יו"ר ועד השכונה, עמדתו כי השקעה בתרבות פנאי ובחינוך תמנע את יידוי האבנים על-ידי הנערים, היא מופרכת. לא סוד הוא כי הנערים מיידי האבנים באים מחממה משפחתית המעודדת הסתה נגד היהודים, וכי האבן לא נופלת רחוק מן האווירה המורעלת בבית בחסות ההורים. ולכן, בניגוד לדעת אבו דיאב, יש להעניש את הנערים ולהטיל קנס על הוריהם. אבן, כידוע, מסוגלת להרוג, ולמרבה הצער כבר היו דברים מעולם. רק הידיעה כי יידוי אבנים על יהודים יעלה לנערים במאסר, ולהורים בכיס, תרתיע אחרים מהרפתקה קטלנית זו. ובא לציון גואל. פגיעה בבטן הרכה דומני כי חרם האמנים על אריאל חושף מספר רעות חולות בחברה הישראלית. בראש ובראשונה העובדה שאמנים וסופרים של השמאל הפכו לקובעי מדיניות בישראל, וניכסו לעצמם מעמד זה, החורג מתחום עיסוקם הספציפי - בעוד שאיש לא מינה אותם כנציגי 'מדיניות הכיבוש', כלשונם. שנית, המתנחלים משום מה טובים למות בצבא, כדי להגן על חיי אותם אמנים, אך אינם טובים מספיק כדי ליהנות מהופעותיהם. שלישית, מדובר באפליה על-רקע פוליטי, שאינה שונה עקרונית מאפליה על-רקע גזעני בבתי ספר ובמועדונים, שעליה אותם אמנים יפי-נפש יודעים לצעוק חמס. במיוחד חמור הדבר כאשר האמנים מתוקצבים מבחינה ממלכתית. יתר על כן, מי יקבע את גבולות החרם - היום זה באריאל ומחר זה יהיה במעלה אדומים, ואולי גם ברמות אשכול בירושלים (וסליחה שניצחנו). האם האמנים שוכחים שמשכן האמנויות ביפו שוכן גם הוא על אדמה ערבית? נכון עשה ועד מתיישבי חברון שהכריז על חרם נגדי כלפי אותם אמנים. במקרה זה, השיטה "עין תחת עין", הפוגעת בבטן הרכה של האמנים גם במרכז תל אביב, ובתחומי הקו הירוק, בהחלט עובדת, ויש לקוות שתניב את התוצאה המיוחלת. ועוד באותו עניין: שיעור מאגד שיעור באגד: השמעתם נהג אגד שיסרב פקודה, ולא ייסע ליעדו, גם אם מדובר בשטחים הכתומים ואפילו בעלי רגישות ביטחונית? הסדרן יעיף אותו, כפי שהעיד גמלאי החברה, לכל הרוחות והוא יהיה צפוי לפיטורים. מתברר אפוא שיש לאמני ישראל, בעקבות החרם על אריאל, מה ללמוד מנהגי אגד, כמו גם מעובדי בזק וחברת החשמל, המגיעים גם למחוזות הנידחים ביותר מעבר לקו הירוק כדי לתת שירות לאזרחים בלי איפה ואיפה ובלי פוליטיקה. כפי שיש להפריד בין חינוך לפוליטיקה, כמו בתחומים רבים אחרים, כך הגיעה השעה להפריד בין שירות לפוליטיקה, ובמיוחד כשמדובר בשירות ציבורי, ודאי כזה המתוקצב על-ידי המדינה כמו התיאטראות. יש לזכור כי תרבות היא שירות לכל דבר, ושירות זה צריך להינתן לכל אזרח באופן שווה ללא הבדל מקום או השקפה פוליטית. לתשומת לב אמני החרם: די לגזענות! ובשולי הדרמה: צריך לשחק פעמיים דומני כי על ראש מועצת אריאל, רון נחמן, להכיר טובה לחרם האמנים, שבסופו של דבר עשה רק טוב ליישוב מעבר לקו הירוק. בראש ובראשונה החרם הכפול העלה את אריאל לא רק על מפת ישראל, אלא על המפה העולמית בכלל. הוא מיקד את התעניינותם של עיתונאים באזור מכל רחבי העולם. יתר על כן, החרם עשה יחסי-ציבור חסרי-תקדים להיכל התרבות החדש באריאל, והציג את כרטיס הביקור של האתר בעיני העולם כולו. אירוע הפתיחה של ההיכל, שבניגוד לתחזיות היה מלא מפה לפה, גנב את ההצגה מאירועי תרבות אחרים בתחומי הקו הירוק. כך שהאמנים שביקשו לקלל, נמצאו מברכים את המשכן, ובסופו של דבר נראה כי מעז יצא מתוק. אחיזת-עיניים מכירים את חמד"ת - חופש מדע ודת - מבית מדרשם של הרפורמים? אך נראה שרוממות חופש הדת בגרונם, וחרב המיסיונריות בידם. רק כך אפשר להבין, כיצד הורים נרגשים שבאו לתומם למסיבת חומש של ילדיהם בבית הכנסת בצהלה, מצאו את עצמם בליבו של טקס רפורמי מובהק בבית דניאל ביישוב. אין ספק כי מעֵבר למיסיונריות מדובר בהונאה ברורה, שעוררה את זעמם של ההורים לתלמידי כיתה ב' בבית הספר הממלכתי בצהלה. העובדה שמעוז רפורמי מובהק הוסווה לבית כנסת, תוך העלמת ידיעה זו מן ההורים, הייתה ממש אחיזת-עיניים מצד המארגנים והנהלת בית הספר. השאלה היא, האם בית הספר, תחת שרביטו של השר גדעון סער, הפך לזרוע המבצעת של התנועה הרפורמית - החותרת תחת יסודות ההלכה והאמונה היהודית - בניגוד לחוק ולכללי האתיקה החינוכית? האו"ם כולו נגדנו כבר התרגלנו לטענות הלעוסות של הערבים על ירושלים המוסלמית, ועל הר הבית, שהפך למסגד אל-אקצה, שבידם. עכשיו, מתברר, זה רשמי. טענות מופרכות אלה זוכות לגיבוי בינלאומי מטעם ארגון אונסק"ו של האו"ם, הממשיך בקו האיסלאמיזציה של המקומות הקדושים. הארגון הכריז על קבר רחל כמסגד, ועל מערת המכפלה כאתר מוסלמי. מפתיע? כמה לא. מִתמיד ידענו, כדברי השיר, כי העולם כולו נגדנו. נראֶה שהפרוטוקולים האנטישמיים של זקני ציון עובדים שעות נוספות גם בימינו, והפעם בחסות האו"ם. פסוקו לא סוד הוא כי הפגנת הסטודנטים נגד חוק האברכים, בניגוד להצהרתם, הפכה להפגנה אנטי-חרדית. הדבר מזכיר את אימרתו הידועה של הקנאי: נַקֵּר לי עין אחת, ובלבד שתנקר לזולתי שתי עיניים...