מי ששמע את השירים SUMMERTIME ,IT AIN`T NECSSARILY SO ואת השיר "תותים", לא ישכח אותם לעולם. הקולות של זמרי ההפקה ההיא נצרבו בזיכרון כל מי שראה את הסרט, או חזה בהצגה בניו-יורק. הייחוד של האופרה הזו, שגרשווין הלחין עם מוזיקה מקורית שלו, בסגנון ג'אז, הוא שכל משתתפיה חייבים להיות שחורים. ההפקה של בית האופרה של קייפטאון, העיר הדרומית בה כושים חיו בתנאים חופשיים יותר מאחיהם ביוהנסבורג - הפקה זו זרועה בקטעים שדוברי אנגלית לא יבינו. הם נאמרים בשפת הילידים של אחד השבטים המקוריים. ובכל זאת, המוזיקה האלוהית של גרשווין, והביצוע המופלא של תזמורת ראשון לציון בניצוחו של דויד שטרן - עשו את ההופעה לחוויה. התפאורה היפה של האופרה, שדימתה את מראה העיר השחורה סווטו, הצמודה ליוהנסבורג, ובה חיים כמה מיליוני כושים, הלמה את ההתרחשות להפליא. עליבותה, התפוררות הקירות ותלבושותיהם הפשוטות של הגיבורים והמקהלה היו בהתאם. מבין קולות הזמרים בלטה הזמרת האמריקנית המנוסה, קריסטין פייפר בראון, כ-בס. קאסוללה סיקאבה כפורגי עשה עבודה יפה, וכך התבלטו גם אהובה של בס, סוחר הסמים הרוצח, שגזל ממנה את האפשרות להיגמל מהסמים ולממש את אהבתה לפורגי. כך גם "קראון" ויתר הטיפוסים של רובע העוני בו מתרחשת העלילה. חברי המקהלה המצוינת של האופרה של קייפטאון שימשו בצורה טבעית כשחקנים, כתושבי הרובע. הם גם התנועעו, כשביניהם בולטים שני הרקדנים המקצועיים, שהלהיבו בהופעתם. יצירותיו של גרשווין (1937-1898) - "סווני", שכתב לאל ג'ונסון, "רפסודיה בנוסח בלו", "אמריקני בפריס", בהן שילב מוזיקה סימפונית בג'אז, עשו אותו לאייקון תרבות אמריקני. ציוויו שרק שחורים יבצעו את "פורגי ובס" הוכח כנכון. גם אם להקה דרום-אפריקנית מבצעת אותו, כשרק השוטרים בה הם לבנים, היא עדיין יונקת מדם ליבם של המדוכאים והמנוצלים, שמוצאים מפלט בסמים, בקטטות רחוב ובמעשי רצח. אלה אולי לא ערבו לטעם הצופים בדרום-אפריקה, והפקת "פורגי ובס" נאלצת לנדוד בעולם כולו.