לפני כעשר שנים עמדנו בעמותת "ידיד" לפני הגשת עתירה לבג"צ נגד חברת הדיור התל אביבית "חלמיש". החברה החליטה לשלוח תושבת העיר שהחזיקה בתעודת זכאות לדיור ציבורי - לחולון השכנה. בדיקה שעשינו אז, מצאה שמדובר במדיניות מכוונת של עיריית תל אביב, שביקשה להקיא מקרבה אוכלוסייה חלשה שתהיה למעמסה על תקציבה של הרשות המקומית. גם חולון סירבה לקבל את האישה, באותם נימוקים ממש. העתירה לבג"צ נמנעה לאחר ש"חלמיש" הבינה את הבעיה הטמונה במדיניות שהוכתבה לה בידי הבעלים, עיריית תל אביב.
הודעתה החדשה של עיריית תל אביב, שתפעל לפתח מתחמים של דיור המיועדים ל"דיור בר-השגה בעיקר לעשירון השביעי, היות שעשירונים נמוכים אמורים להיות מטופלים במסגרת דיור ציבורי על-ידי המדינה", היא אולי בשורה של ממש לזוגות צעירים המבקשים להתגורר במדינת תל אביב, אך היא קביעת מדיניות בעייתית וחמורה של רשות מקומית המבקשת, הלכה למעשה, לסלק מתוכה אוכלוסיות מוחלשות. דיור בר-השגה אינו מיועד רק לאוכלוסיות מעמד הביניים. זהו הפתרון המתקדם בעולם לבעיות המגורים של אוכלוסיות הזכאיות לסיוע ממשלתי בדיור. אבל נראה שמה שטוב ללונדון ולניו-יורק, אינו מספיק טוב לעיר הלבנה. לתל אביב חשוב יותר להתקדם לקראת הפיכתה לאזור בעל ריבונות עצמאית, הבוחר את המתגוררים בו לפי רמת הכנסתם ומצבם הכלכלי.
עיריית תל אביב טוענת שהאחריות למציאת פתרונות דיור לזכאי הדיור הציבורי מוטלת על המדינה. וזו בדיוק הבעיה. הדיור הציבורי בישראל נכשל כישלון חרוץ מכיוון שיצר גטאות, שיכן אוכלוסיות שלמות במבנים שלא עומדים במבחן הזמן, והביא לראייה מעמדית ונחשלת של אזרחים רבים שכל "חטאם" הוא ברמת הכנסתם הנמוכה, או בהזדקקותם לסיוע ממשלתי לקיומם היומיומי. לרשות המקומית יש חובה ראשונה במעלה לדאוג לכלל תושביה.
נקודת המפנה בדיור הציבורי סומנה לפני כ-11 שנים. אז החליט משרד האוצר לעקר את חוק הדיור הציבורי של ח"כ (אז) רן כהן, ולאפשר מכירת דירות ציבוריות למתגוררים בהן - מבלי להפנות את התקבולים מהמכירה לבנייה של דירות חדשות המיועדות לזכאים הממתינים בתור.
מזה שנים שהממשלה לא מקדמת פתרונות של דיור בר-השגה כתחליף ראוי לזכאי הדיור הציבורי, למרות כל המלצות המומחים בתחום. הממשלה גם לא לוחצת על תיקונו של חוק "דירות להשכרה" של ח"כ
מאיר שטרית, כך שיהפוך למנוף לקידום פתרונות של דיור ציבורי לאלו שאינם יכולים לעמוד ביוקר הבלתי נתפש של דירות להשכרה.
זו ההזדמנות של הממשלה לפעול כדי לחייב את עיריית תל אביב לכלול במתחמי הדיור החדשים שלה גם אוכלוסיות הזכאיות לסיוע ממשלתי בדיור. מה עושים? קובעים שבכל מתחם המוקדש לדיור בר-השגה, ייועדו לפחות 20% מהדירות לדיירי הדיור הציבורי. במקום דיור ציבורי קלוקל, הם יקבלו דירה חדשה המותאמת לצרכיהם, ובשכר דירה מסובסד שתמורתו יוכלו להתגורר בדירה לתקופה של 20-10 שנה לפחות. בצורה כזו ניתן יהיה לפתוח למשפחות אלו פתח לעתיד טוב יותר. גם הקבלנים ירוויחו, כי המדינה תבטיח להם מראש את שכר הדירה לעשרים שנה, דבר שיחסוך להם הוצאות מימון יקרות. חשוב דווקא השילוב בין האוכלוסיות השונות: בין אלו הקונים את הדירה במחיר השוק, לבין אלו השוכרים אותה לתקופה קצרה עד שיחסכו מספיק כסף כדי לעבור לדירה אחרת, ולבין אלו הנזקקים לסיוע ממשלתי. אך הפעם, בניגוד לעבר, הסיוע לא יגיע בדמות "בתי רכבת" קטנים ההופכים למוזנחים במהירות, אלא בדיור ראוי ונאות למגורים.
אם הממשלה תבחר להתעלם מההזדמנות, ועיריית תל אביב תתעקש על הדרך שבה בחרה - חובה על זכאי הדיור הציבורי והארגונים הפועלים לסייע להם, לצאת למאבק ציבורי עיקש, שבבסיסו זכותם להתגורר ולשכור דירות במתחמי דיור בר-השגה במדינת תל אביב.
