מדד הדמוקרטיה: הניסיון 'לחנך את העם' נכשל

מוסריות, לשיטתם, היא הזדהות מוחלטת עם האחר. הנכונות של היהודים הללו להזדהות עם האחר מגיעה לממדים כאלה שהיא חלה גם אם האחר הוא משטר מטורף כמו משטר האייתולות של אירן או משטר התועבה של הערבים בארץ ישראל, פתח וחמאס. לשיטתם, רק מה שקביל מבחינת ה'אחר', האויב - הוא קביל. נושאים יהודיים, שמהווים את בסיס זהותם ומורשת אבותיהם, כמו ערכי התורה, מורשת המוסר והחסידות היהודיים, ישוביי האבות, חברון, שכם, יריחו, הזהות היהודית וכיוצא בזה - הם בזויים בעיניהם וראויים לכל גינוי. אותם יהודים מגדירים עצמם באמצעות שלילת מורשת עמם, וכל הזדהותם היא עם הצהרותיהם של אויבינו, שמגדירים את עצמם דרך שלילת הלאומיות היהודית ושלילת זכותם לקיים ריבונות בארצם. כיצד ניתן לצדד באויב שמגדיר עצמו במילים אלה?

• הצהרת בלפור, נוסח המנדט ומה שנבע מהם ייחשבו בטלים. הטענות בדבר הקשר ההיסטורי או הרוחני של היהודים לפלשתין, אינן עולות בקנה אחד עם אמיתות ההיסטוריה, או עם מרכיבי המדינה במשמעותם האמיתית. היהדות כדת שמיימית אינה לאומיות בעלת קיום עצמי, וכמו-כן אין היהודים עם אחד, בעל אישיות עצמית, אלא הם אזרחים במדינות שלהן הם שייכים.

• הציונות היא תנועה מדינית הקשורה קשר אורגני באימפריאליזם העולמי, והיא עוינת לכל תנועות השחרור והקידמה בעולם. היא תנועה גזענית קנאית בהווייתה, תוקפנית התפשטותית-התיישבותית במטרותיה; פשיסטית-נאצית באמצעיה. ישראל היא מכשיר התנועה הציונית ובסיס אנושי וגיאוגרפי לאימפריאליזם העולמי. בלב המולדת הערבית משמשת לו ישראל נקודת התבססות וזינוק, כדי להלום בתקוות האומה הערבית לשחרור, לאיחוד ולקידמה.

• (מתוך אמנת הפתח)

בימים אלה היהודים בארץ ישראל נרדפים. אנחנו נרדפים על-ידי יהודים, בני עמנו. כל אמירה בדבר צדקתנו ההיסטורית מסומנת על-ידם כמשיחית והזויה. כל אמירה בזכות מורשתנו היהודית מסומנת על-ידם כפשיסטית. כל אמירה בזכות ריבונותנו היהודית מסומנת על-ידם כגזענית. כל אמירה בנוגע לזכותנו להגנה עצמית בפני השקרים והאלימות של האויב כלפינו מוגדרת על-ידם כ'כיבוש'. כל הבל-פה יהודי מוקע כמשהו שיש לגנותו, להתבייש בו ולהוקיעו. כיצד זה הגענו למצב בו אנחנו נאלצים ללכת חפויי-ראש במקומות מסוימים בארצנו בגין יהדותנו? כל בוקר אנחנו קמים לעוד איזו כותרת 'מבושלת' היטב באיזה עיתון מוביל, שכל מטרתה היא להילחם בתדמית של החרדים, הדתיים והמתיישבים ביהודה ובשומרון ובכל מה שהוא יהודי. יש לומר זאת סוף-סוף - האמנים שמחרימים את מתיישביי יהודה ושומרון בעצם מבטאים את שנאת הלאומיות והזהות היהודית שמקננת אצל אותם יהודים שנלחמים בנו מלחמה פסיכולוגית אכזרית. מדוע נגזר עלינו להתמודד בארצנו שלנו עם אמצעי התקשורת שמקדמים אג'נדה של רדיפת כל מה שיהודי? מדוע בארצנו שלנו אנו צריכים להתגונן בפני ארגונים המתיימרים להיות ארגוני סיוע לחלשים וארגוני זכויות אדם, אבל כל פועלם האמיתי הוא מלחמה אנרכיסטית בעם היהודי? מדוע בארצנו שלנו בית המשפט הגבוה לצדק, כופה על המדינה היהודית החלטות המנוגדות לאינטרס ההישרדותי הלאומי שלנו כיהודים בארצנו, המתמודדים עם אויב אכזר הנלחם בנו בתחבולות, בשקרים ובעורמה?

ביום ג' (30.11.10) התפרסם סקר שכל כולו נועד לשמש בידי אותם יהודים ככלי לתקוף אותנו, היהודים, בארצם. היהודים בתקשורת ממהרים להפנות אצבע מאשימה כלפי העם היהודי שלהם, ולסמן אותנו כאנטי דמוקרטיים, כגזעניים, כחשוכים. הם רומזים בין השורות כי אנחנו, העם היהודי היושב בציון, עם 'מפגר' שה'חינוך' שלו על-ידי מערכת המשפט ואמצעי התקשורת נכשל. שימו לב לניסוח של תוצאות הסקר:

• כשני שלישים (67%) מהציבור היהודי סבורים כי אין לאפשר לקרובי משפחה מדרגה ראשונה של ערבים להיכנס לישראל במסגרת איחוד משפחות (נהדר. אנחנו חפצי-חיים במדינה יהודית - א.ב.).

• שוויון במימון שירותי דת: מתברר כי המצב כאן טוב יותר (מי קבע את האומדן שלפיו נקבע שבסעיף זה 'המצב טוב יותר'? - א.ב.): 39% מכלל הציבור תומכים במימון שווה ו-35% מתנגדים.

• (הסעיף הזה מתייחס לאותם "אחרים" מתחילת דבריי. שימו לב לשפה שמאפיינת תעמולה דמגוגית ולא מתאימה לסקר שנועד להציג נתונים אובייקטיביים - א.ב.) בחינת מידת הסובלנות של ישראלים יהודים כלפי שכנים "אחרים" (עולים מרוסיה; חרדים; מתנחלים לשעבר; זוגות הומוסקסואלים; עובדים זרים; ערבים; אנשים בעלי פיגור שכלי; חולי נפש הנמצאים בשיקום בקהילה; עולים מאתיופיה; מי שאינם שומרים שבת וחג) מעלה כי: השכנות המפריעה להם ביותר היא השכנות עם ערבים (46%), לאחר מכן, ובאותה המידה, עם חולי נפש בשיקום ועם עובדים זרים (39%). שכנות עם זוג הומוסקסואלים מפריעה ל-25%, עם חרדים - 23%, עם עולים מאתיופיה - 17%, עם מי שאינם שומרים שבת וחג - 10% ועם עולים ממדינות חבר העמים - 8%.

• (הסעיף הבא הוא לכאורה עלה התאנה של הסקר, אבל גם פה יש זיוף - א.ב.) הציבור הערבי מתברר על-פי נתוני הסקר כסובלני פחות בהשוואה לציבור היהודי כאשר מדובר בשכנות עם "אחרים" (למה לא לכתוב שהציבור הערבי פשוט "יותר גזעני"? - א.ב.). כאן השכנים הבלתי רצויים ביותר הם זוג הומוסקסואלים (70%), חרדים (67%) ומתנחלים לשעבר (65%). ה"נסבלים" ביותר בעיניהם כשכנים הם העובדים הזרים (48%).

לשמחתי הרבה, הסקר שבא לקלל יצא מברך. מסתבר שאנחנו עם חזק. שטיפת המוח האנטי-יהודית של אמצעי התקשורת המובילים בארץ לא מצליחה. הניסיון של כלי התקשורת לרדד ולסמם את הציבור באמצעות 'האח הגדול', 'הכוכבים הנולדים' וכל 'השורדים' למיניהם, לא מצליח. אנחנו עם מיוחד שיש לו נשמה גדולה, מחוסנת וחזקה. העם היהודי הוא עם בן 3,000 שנה. פעמיים שרדנו את חורבן הריבונות שלנו בארץ ישראל. מה שלא הרג אותנו כעם, חישל, חיסן וחיזק אותנו. שרדנו כעם מלוכד בארץ ישראל וברחבי העולם 2,000 שנה ללא ריבונות יהודית, כעם בעל זהות עצמית מגובשת ובריאה. אין ספק כי גם כעת נשרוד, נפרח וננצח כעם נפלא, מלוכד וחזק במדינתנו היהודית והריבונית. אנחנו עם מופלא. בבסיס השקפת עולמנו מונחת האמונה שכל דבר שקיים, נברא ומתקיים על-ידי כוח מוחלט אחד, הוא אלוהי אבותינו הבלתי נראה שמשגיח על עמו באהבה. כמו-כן יש לנו את החיסון התודעתי החזק ביותר – התורה. הספר העתיק הזה, שקיבלנו מאלוהי ישראל ביד משה רבינו, מכיל הוראות בכתב ובעל-פה, כיצד להוביל את החיים לשלום, לאחווה, לאחריות חברתית ולכבוד החיים. הספר הקדוש הזה הוא מה שמגן עלינו ומה שמהווה את הבסיס לזהותנו ולעצם קיומנו המופלא והייחודי. לסיום אברך את כולנו באמצעות דברי הרב קוק שלהלן, בברכת חג חנוכה שמח ושגם בדורנו נזכה לראות בנצחון כל הבאים עלינו לכלותנו מבית ומחוץ;

• "...הקדושה העליונה היא קדושת הדומיה, קדושת ההויה, שהאדם מכיר את עצמו בטל בפנימיותו הפרטית, וחי חיים כלליים, חיי כל. מרגיש הוא חיי הדומם, הצומח והחי, חיי הכלל כולו, של כל מדבר, של כל איש מאישי האדם, חיי כל שכל, וכל מכיר, כל משיג וכל מרגיש, וההויה כולה מתעלה עימו למקורה, והמקור מתגלה תמיד עליה ועליו ברוב הדר, בהוד קדושה, באמת ובנחת. כל האושר, כל הטוב והיושר, כל העוז והתפארת, כל החיל והגבורה שופעים עליו. אורו של עולם הוא, יסודו ואומץ המשכת חייו, בזכותו ניזון העולם כולו, וכאין וכאפס הוא בעיניו. הוא אינו מתקדש, נבדל, ונפרש. חי הוא, וכל חייו קודש קדשים, חיי חיים הם. דופקי לבבו, מרוצת דמו, שאיפות נפשו, הסתכלותו ומבט עיניו, הכל חיי אמת, חיי גבורה אלהית שוטפים בהם ועל ידם" (הרב קוק, ספר "ערפילי טוהר", עמ' 17-16).