ה"צונאמי" של הדלפת המידע
מתוך מבול המסמכים המודלפים ושעוד יפורסמו בשלבים בעתיד הקרוב,
בנימין נתניהו בשלב זה יצא הכי טוב בין המנהיגים. חכם, מקסים, אינטליגנטי - לא מקיים הבטחות; ובכן, רבותיי המושבעים, מי שיכול להצביע בוודאות על מנהיג פוליטי רציני ומוביל בארץ ובעולם שקיים את כל הבטחותיו - שיקום.
החל בהיסטוריה שלנו מן המקורות בתנ"ך, הבטיחו לנו "ארץ זבת חלב ודבש" - ומה קיבלנו, "חיתול רטוב בפנים", כמאמר הקטע הסאטירי הישן של גדי יגיל. החל במשה רבינו, דרך דוד ושלמה המלך, דרך מנהיגי הציונות המעשית בגולה, דרך תיאודור הרצל - אף אחד מהם לא קיים את כל הבטחותיו, ובמידה רבה בצדק. יש פערים לא קטנים בין הרצון הכנה והטוב להצהיר הצהרות והבטחות, לבין היכולת המעשית במציאות המשתנה להגשימן במלואן.
מנהיג גדול וכריזמטי - הן אזרחי והן צבאי - דוגמת צ'רצ'יל של מלחמת העולם השנייה, או נפוליאון בתחום הצבאי, נמדדים בהישגים, בהצלחות, ביכולת לשכנע את העם שבחרו נכון ושהם פועלים נכון, ובעיקר שהם פעלו ראשית לטובת העם והמדינה וביטחונם, ואת יתר ההבטחות הם משאירים להשלמה בזמן אחר ומתאים.
דוד בן-גוריון היה לעם ישראל כמו צ'רצ'יל לבריטים בתקופתם הקשה, לכן שכחו להם חלק מהבטחותיהם והצהרותיהם והתרכזו בהישגים ובעקביות ללכת בעקבותיהם ולהגשימם. קחו מנהיגים נוספים, פחות כריזמטיים, כמו נשיאי ארה"ב, דוגמת קנדי, או בימים אלו אובמה; כמו דמויות פוליטיות, דוגמת מנהיגי אנגליה, צרפת של דה-גול,
יצחק רבין,
אריאל שרון, בנימין נתניהו - האם הם רצו ורוצים בטובת מדינתם? בוודאי שכן! האם הם עומדים בהבטחותיהם? בוודאי שלא! כי המציאות והחיים משתנים ומכתיבים מהלכים מסובכים, שבתיאוריה קל לנתחם, אך בפועל קשה להשלים עימם ולקיים אותם.
יצחק רבין ז"ל לפני שנבחר לראש
ממשלה, הצהיר שאסור לרדת מרמת-הגולן, שהיא נכס אסטרטגי חיוני לביטחון ישראל. אחרי הבחירות היה מוכן לוותר למען שלום עם סוריה (שלום שקשה להאמין לו ולבטוח בו, כעת יותר מאשר בעבר).
נאמר על ביבי נתניהו שגם הוא היה מוכן לוויתורים גדולים בגולן, למען אותו שלום - אז זה פוגע בהצהרותיו ובהבטחותיו לגבי הגולן, רק במידה שהוויתור יפגע בביטחון ישראל. כנ"ל לגבי יש"ע - אם לא יגלה גמישות מחשבתית וטריטוריאלית, לאמור: נסיגה מיש"ע בצורה מבוקרת, שלא תפגע בביטחון ישראל - לא נתקדם להסדר קבע. ומעל לכל הבעיות, אסור לשכוח שלנתניהו יש קואליציה ימנית, די מסנדלת, עם אלמנטים קיצוניים. לכן הניווט שלו, שמקבל תגובות של "מבטיח ולא מקיים" או מזגזג, הוא תוצאה של מאוכזבים, לא של רואי המציאות הקשה והסבוכה ויכולות התמרון בה. על כן, לדעתי, עד עתה מכל מנהיגי ישראל - אולמרט, פרץ ולבני המוזכרים במסמכים - ביבי יצא הטוב ביותר.
ה"צונאמי" של האינטרנט והמידע
התקשורת המודרנית הרב-קווית, ההולכת ומתרחבת ומשתכללת במהירות הבזק, מחייבת תגובה הולמת, נמרצת ומיידית. מי שבידיו "מידע" עם פוטנציאל תקשורתי, ביטחוני, מסחרי, לכלוכי - יכול למצוא עשרות דרכים כיצד לפרסם זאת, לפעמים בלי יכולת לאתר את המדליף. כאשר מאתרים את המדליף מתעוררות בעיות משפטיות סבוכות של "חופש מידע", "חופש דיבור" - זכויות קונסטיטוציוניות ומספר הגנות נוספות.
חקיקה דרקונית למניעה
רק חקיקה מקיפה, ברורה וחד-משמעית, כולל פגיעה בעקרונות מקודשים עד כה בעיתונות, לרבות "מקורות מידע" באותם המקרים שהדלפות, פרסומים, מסירת מידע, שיתוף-פעולה, עזרה למדליף, שיש בידיעות משום פגיעה ממשית ומוכחת לבטחון המדינה, וליחסי החוץ שלה, כפי שיש לגבי מסמכים סודיים בקודקס הפלילי, תוך עונש מרתיע של עד 25 שנות מאסר בפועל או יותר במצטבר - רק הם יכולים למנוע את הצונאמי הבא.
יש לזכור שבעבר כבר היו הדלפות מאסיביות. לדוגמה: מה שקרוי "מסמכי הפנטגון", "הגרון העמוק"; הדלפות בסדר גודל קטן יותר גם בישראל: מסמכי ענת קם ודומיהם - כל אלו רק מוכיחים הצורך בשני דברים:
א. מציאת אמצעי פיקוח והגנת מידע יצירתיים וטובים יותר.
ב. ענישה מרתיעה - לא רק על המדליף ועוזריו, אלא גם על כלי תקשורת שיפרסם זאת, כמו אינטרנט, טוויטר, פייסבוק, רדיו, טלוויזיה, עיתונות כתובה וכל יתר אמצעי התקשורת הקיימים.
ביטחון על חשבון זכויות
אם רוצים להשיג ביטחון כנגד פרסומים הפוגעים במדינה, ביטחונה ויחסי החוץ שלה, יש לנקוט באמצעים דרסטיים, כולל פגיעה בזכויות אזרחיות של פרטים - למען זכויות אזרחיות של הציבור. דמוקרטיה מתגוננת רשאית וזכאית לפגוע גם בזכויות הפרט למען הציבור.
הפרסומים עד כה היו מעניינים בעיקר מצד הפן הרכילותי אישי והדיפלומטי, אך ייתכן מאוד, סביר מאוד, שבמיליוני המסמכים יש גם חומרים נפיצים שנשמרים עדיין אצל המדליף או בעל אתר ההדלפות, מטעמי ביטחון אישי כערבון לשלמותו ולחייו. נחכה ונראה - כי עוד צפויות הפתעות.
