שיח לוחמים: אבנרי ואופנהיימר

"שיח הלוחמים" של אבירי ההומניזם הערבי הוא בעצם תחרות מי שמאלני יותר. אל דאגה, לא את זה ולא את זה יכנו בתקשורת הישראלית: "שמאלן קיצוני"¹. אורי אבנרי הוא מורה הדרך במה שקרוי "מחנה השלום". אבנרי הוא הסמן של הדרך, והסיבה שמנהיגי הליכוד מדברים היום על מדינה פלשתינית. לא פחות. רבים רואים בו "פריק של שלום", "הזוי", אך בל נטעה: אבנרי ניצח. אבנרי לא ניצח בהובלת המונים, אלא ביצירת המון מובל על-ידי החדרת רעיונות ליחידים שמובילים המונים. המוני אוסלו, בעלי חיידק ה'שלום', הם דוגמה לכך. יריב אופנהיימר הוא תלמיד טוב, אפילו מצטיין, אך לבטח לא מחליפו של אבנרי. הנזק של אופנהיימר הוא שונה. האיש בעל מטוסי הצילום אינו אבן שואבת לתזה חדשה, אינו בעל מטען תיאורטי חדש, אלא חייל בצבא שחרת על דגלו אתנוסייד - הרס של קבוצת התיישבות של יהודים בלבד. הם לא מבינים מה קרה "חסר לי מאוד דיון רציני בחוג רחב על סיבות הקריסה של השמאל הישראלי", כותב הרב אבנרי, והתלמיד, יריב אופנהיימר, מגיב: "הדיון על הרלוונטיות של השמאל בפוליטיקה הישראלית חשוב והכרחי". שיח ה"לוחמים" ממשיך, מבלי לדון, כמובן, על סיבת ההתפרקות. כיום, המילה 'פטריוט' אינה מזוהה עם איש שמאל - אפילו שמפלגת ימין מתנהלת לפי קו השמאל. השמאל הפך את ה'שלום' של ישראל לנחלה פרטית ומדינית, ושימש כקרדום לחפור בדמוקרטיה הישראלית תוך חבירה לאויב המר ביותר של ישראל, שני להיטלר ברצח יהודים: יאסר ערפאת, ידידו של אבנרי; את זה אפשר להבין: יוסף אוסטרמן היהודי-גרמני, לימים אורי אבנרי, ביטא בגלוי את אהדתו לפיהרר הגרמני, אדולף היטלר - בעיצומה של מלחמת העולם השנייה (!)². אוסטרמן יכול היה להיחשב כנאצי-עברי והיום נחשב אבנרי שמאלן מתקדם³. אבנרי "התקדם" מאז, וב-1969, שנתיים לאחר ההיכרות שלו עם אש"פ, כבר כתב ספר בשם "מדינת ישראל ללא ציונות". הפרזאולוגיה של פרופסורת אוסלו הציבור הכללי ראה באוסלו הפניית עורף, כמעט בגידה. עוד רגע נוגעים בשלום. יונה. עלה של זית. שרים בכיכר. לחיצות ידיים. גם על ההדק. צידוקים-הומאניים-פילוסופיים-פרזאלוגיים לא עשו רושם על הציבור הישראלי, גם לא על הערבים. הערבים המשיכו לרצוח יהודים, כפי שהבטיחו. מעשי טבח בלב הארץ, מראות מחרידים של ילדים שרופים, מחופשים בחג פורים, שנטבחו על-ידי מחופשי-אוסלו, זעזעו כל בן-אנוש; בתרבות הפוליטית שלנו המזועזע הפך למתויג כאיש ימין. כל השאר מזועזעים מעצמנו, ש"לא ויתרנו מספיק". המושג 'שמאלני', כפי שמכנה הרחוב, הפך גנאי, כמעט קללה, ביטוי לאדם רופס חסר חוט-שדרה. ממרומי האולימפוס המוסרי, שם שוכנים נציגי השלום המיידי, קשה להבין תחושות של אנשים פשוטים, עמך ישראל, הממלא את שורות צה"ל.ערבי = אויב. את זה מבינים שוכני השוק, המחליף צבעים ברגע ופוליטיקאים בצבע. ערבי = אויב, אפילו הולבש חליפה: "זאת חליפתכם - זאת תמורתכם". ה'שמאלניזם' הפוסט-מודרני הוא שיצר את הסתירה בינלאומיות לשמאלנות על-ידי תמיכה בארגוני טרור באמתלת השלום, תוך השתלטות אגרסיבית על דעות הפוכות: אלו נקראו 'מתנגדי השלום'. למקהלה הצטרפה העיתונות. ככה עושים פשיסטים. אילו רק אמנון לורד מנתח בספרו ("איבדנו כל אשר יקר היה") את שורשי השמאל הפוסט-יהודי ואת ההתפרקות הרוחנית שהחלה בסוף מלחמת יום הכיפורים. השמאל, כהרגלו, טען כי "אילו רק" היינו נענים ליוזמות המדיניות שלאחר מלחמת ששת הימים, היא הייתה נמנעת, או: "אילו רק נתנה גולדה לגולדמן להיפגש עם נאצר ב-1970" (עמ' 14). עמדה ילדותית משהו, שמזכירה את "אילו רק" של שיחות טאבה האומללות בשנת 2000 וגם את האמירה של אליהו גולומב לבגין, כי "אילו רק" האצ"ל יחדל מהמרד בבריטים "לאחר המלחמה (מלחמת העולם השנייה) יקבלו היהודים את השזיף הכי גדול בפודינג⁴". זה היה ביטוי בריטי שמשמעותו "הפרס הגדול". גולומב ניסה לשכנע את בגין כי אין להילחם בבריטים כי "צ'רצ'יל הוא ידיד הציונות". בגין השיב כי צ'רצ'יל אינו ידיד הציונות מכיוון שהוא מונע מיהודים לברוח מאירופה הבוערת. מאוחר יותר, בגין טען כי זהו "המבנה הפסיכולוגי של השמאל" החולה במחלת האשליות, כדבריו. הסוד האפל של השמאל: הסטליניזם לורד כותב כי מבחינה סוציולוגית-היסטורית יצרו שש וחצי שנות המלחמה, כמערכה רצופה מאז 'ששת הימים', ובייחוד יום הכיפורים, דור אבוד בחברה הישראלית. אצל אחדים הוגדר השבר במונחים של אובדן האמון ב"מערכת". זו תורגמה גם לאובדן האמון במדינה ובכלל בציונות (עמ' 15). תשובה אחת ל"דיון" של אבנרי-אופנהיימר על "קריסת השמאל", ניתן לקבל מדיון צעירים טרם גיוס, שהתקשו להגדיר זהות יהודית; בגיליון "שדמות" משנת 1974 מובא תיעוד מסמינר "גבעת חביבה" של השומר הצעיר. שאלות קשות ותשובות קשות עוד יותר של בני קיבוצים שהצביעו על נתק תרבותי היסטורי מדהים:

• "אני מפקפק בזכות שלנו על הארץ הזאת";

• "יהודים? בסך-הכל עם רגיל. מה כל-כך חשוב להילחם על קיומו?";

• "אני שואל את עצמי למה לא לנטוש את הארץ - מה קושר אותנו לכאן?";

• "ההיסטוריה היהודית לא מדברת אלי כלום".

אורי אבנרי, בעבר איש אצ"ל, שעוד כתב שיר המהלל כיתה צבאית ("שועלי שמשון"), חש שהוא מייצג דור שלם, הצברי הלוחם של מלחמת העצמאות. אחרי המלחמה עבר משולי הימין לשולי השמאל. "אבנרי מייצג זרם של כנעניות מתבוללת שבסיסה אידיאולוגיה ששוללת את היהדות ומקורה באירופה של שנות ה-30 וה-40", כותב לורד (עמ' 24), ומיד שואל: "מה לשמאל הישראלי של סוף שנות ה-90, המחופש לליברלי, ולאותו מושג אימתני ששייך כביכול לעבר הרחוק. עצם העובדה, שמהות הסטליניזם והשפעתו ההיסטורית על השמאל הישראלי צריכים פירוט והבהרה לקורא העכשווי מלמדת עד כמה העניין הזה עמוק ואף מאיים". "הדיון הרציני" על קריסת השמאל אותו דורש אבנרי, טמון גם בסטליניזם, וזהו "הסוד האפל, הידוע לכל מי שרוצה לדעת⁵, של השמאל הישראלי". לורד מציע הגדרה פשוטה ל"סטליניזם": הצדקה מוסרית ופילוסופית לצורך שבהשמדת קבוצות אוכלוסיה כדי לכונן משטר חדש. פרק הסטליניזם מוסתר בהיסטוריה של תולדות היישוב, בעצם השמאל. כך בשנת 1953 ביטלו חברי קיבוץ עין דור, מקום הולדתו של הסופר אמנון לורד, מסיבת פורים עקב הבשורה על מותו של יוסף סטלין. הסוד האפל הנוסף של התפרקות השמאל הוא שלילת היהדות. היום זה מתורגם אצל חוגים שמאליים פוסט-מודרניים המטיפים לרב-תרבותיות. תשאלו את אנגלה מרקל מה היא חושבת על זה (מסיבותיה שלה...). האינטליגנציה השמאלית: לא קידמה אלא ריאקציה בחוברת⁶ קטנה וישנה שכתב מנחם בגין מצאתי ניתוח של השמאל בעולם. בגין מבקש "להיגמל מהרגלי מחשבה" כי השמאל נושא את דגל הקידמה "המתקדמת ביותר". משטר קסטרו המרקסיסטי-לניניסטי (בקיצור שמאלני), הקומוניזם הרוסי הושג תוך אלימות ממלכתית, הקומוניזם הסיני עלה באמצעים של שלטון טוטליטארי; מנין סלחנות זו, שואל בגין? "מקורה הראשון הוא ההרגל. מאז המאה ה-18 [...] באולם האסיפה הצרפתית, המהפכנית, נאמר ונתקבל, כי ימין הוא שמרני ושמאל קידמתי. במחצית המאה ה-19, בייחוד לאחר הופעת המניפסט הקומוניסטי של מרכס ואנגלס, ניטלה אדרת השמאלנות, ועמה כתר הקידמה, ע"י המרכסיסטים, או הסוציאליסטים, שקראו לעצמם, בלי ענוותנות יתרה, מדעיים. בראשית המאה ה-20, בעקבות ההפיכה הבולשביקית, טענו הקומוניסטים, כי הם הנציגים האמיתיים, או היחידים, של שמאל ו'פרוגרס' [...]. השמאל החדש, כמובן, תובע לעצמו מונופולין מוחלט על שני מושגים אלה. כך התרגל האדם, במשך כ-180 שנה, למחשבה כי אין להפריד ביניהם. ואם בקידמה מדברים, מי יאמר לשמאלנים מה לעשות, אפילו הם קוברים את הדמוקרטיה, מפזרים מפלגות, מחסלים עיתונות - ממש כמו הפשיסטים?[...]". "נוכחנו לדעת, כי ישנן מהפכות המסיגות את האדם לאחור: הן תיקראנה 'ריאקציוניות': אם במקום העריצות באה החירות, זוהי מהפכה. אבל, אם במקום העריצות באה עריצות אחרת, זוהי ריאקציה". "יש להיגמל מהרגלי מחשבה. השמאלנות בימינו אינה נושאת קידמה - אלא ריאקציה [...] השמאלנות והמתירנות כרוכות יחד. כי השמאלנות מתירה לעצמה הכל". שיח עיתונאים: למה אין שמאל? כי אין מדהים לגלות כי גם תנועת 'השמאל הלאומי' התחבטה למשך שתי שורות בשאלה זו. גם אלו, בדומה לאבנרי ושות', לא ענו לעצמם. הם גייסו עיתונאים לשאלות קשות. אלה ענו תשובות קלות, חלקם לא ענו כלל. רינו צרור, שבא כשחקן חיזוק והעיר הערות במניפסט, שאל: מדוע אין שמאל? כי אין. מה קרה לצעירינו? [...] זה אינו המקום והרגע לבחינה מדוקדקת של הנסיבות והמסקנות". ה'מקור' של רביב דרוקר שונה: "קמפיינר חכם אחד ניכס לימין לפני רבע מאה את המילה 'לאומי' ומאז זה שלו". אתה הבנת את זה, ברוך? "קמפיינר". זהו. מה קרה באמת בדומה לשאלות של רינו צרור ב-2009, שאל הסופר חיים גורי אחרי המלחמה של 1973⁷: "...מה קרה לדור שלם שלאחר 25 שנה של עצמאות חסר לו לפעמים ביטחון יסודי, על-אף שניצח במלחמה שאולי שום צבא לא היה עומד בה בנתונים התחלתיים כאלה". השאלות של הסופר והמשורר, השייך לדור תש"ח, נוקבות. אולי שאלת "הביטחון היסודי" של הדור באמת נובעת מנתק היסטורי של מסורת העם היהודי. לורד מביא את דבריה של המשוררת ש' שפרה, אשר מנסה להגדיר את בעיית הדור ומכוונת לדור הביניים. נדמה שהגדרתה מדויקת, מדהימה ואולי עונה על שאלתם של גורי, אבנרי וצרור יחד: "נדמה לי שיותר משזו בעיית הדור הצעיר, זוהי בעיה של 'דור הביניים' [של אז], אשר יישב את הארץ ואף כבש אותה במלחמה, אולם אין בו די כוח לעמוד בהתממשותו של חלום, שכן כל התגשמות של חלום כרוכה בהתנגשות בחוקי הצדק המוחלט. דור זה מנגע במבוכתו את הישראלי שנולד וחי בארץ ואשר שאלת זכותו לחיות בה אינה חלק מעולמו הפנימי. אינני מתעלמת מזכותם של הערבים לחיות בארץ ישראל, אולם איזה מין צדק זה המכיר בזכות הזולת וכופר בזכות האני ?"⁸ מי שעוסק בפירוק - התפרק.