החודש אליו אנו נכנסים הוא חודש טבת. חודש זה נפתח בעיצומו של חג האורות, חג החנוכה המסמל את ניצחון המעטים על הרבים, ניצחון החלשים על החזקים וניצחון האור על החושך.
כידוע, חודש טבת הוא הרביעי מתשרי והעשירי למניין החודשים מניסן. מקור השם מהלשון האכדית - טבתו - משמעותה של המילה טביעה ושקיעה בבוץ מחמת הגשמים. יש הסוברים שהשם בא מהמילה טובה.
מזל החודש גדי, בהיות שבו יוצאים הגדיים למרעה, או יש הסוברים מפני שהשמש נמצאת בתקופה זו בחוג הגדי.
מיעוט ימי שמש בחודש. למרות שהיום מתארך, עדיין החורף בעיצומו ורבים בו ימי העננות והגשם. במקורות מוסברת תופעת "היעלמות השמש" כדבר חיובי: "טבת, שבט ואדר חמה מהלכת במדבר שלא לייבש את הזרעים" [פסחים, צד' ב'].
במעגליות המאפיינת את עם ישראל, אותו החודש המסיים את חג האורות - מוביל לפתיחת תקופת החושך, החלה במהלך החודש בזמנים ובאירועים שונים בדברי הימים של העם היהודי.
- א' טבת - (595 לפנה"ס) יצא מלך יהודה יכניה לגלות עם "החרש והמסגר" על-ידי הבבלים [מלכים ב', כ"ד, י"ד].
- ה' טבת - (583 לפנה"ס) הגיעה השמועה לעולי בבל על חורבן בית ראשון ועשו "יום שמועה" כיום שריפה [מס' ראש השנה י"ח]. כפי המצוין בספר יחזקאל, "ויהי בשתי עשרה שנה... לגלותנו בא אלי הפליט מירושלים לאמור הוכתה העיר" [יחזקאל, ל"ג, כ"א].
- ח' טבת - (175 לפנה"ס) נשלם תרגום התורה ליוונית (תרגום השבעים). באגרת אריסטיאס מסופרת המסורת הקדומה על דרך חיבורו, לפיה יזם את התרגום המלך תלמי פילאדפוס שהיה חובב ספרים. הוא פנה לכהן הגדול בירושלים שישלח אליו 72 חכמים והללו תרגמו את התורה. למרות שהמתרגמים הסתדרו בחדרים נפרדים, לא נבדלו התרגומים זה מזה. דעת חכמים לא הייתה נוחה מתרגום התורה ליוונית, ולדעתם "היה היום קשה לישראל כיום שנעשה בו העגל" [מסכת תענית]. זאת, מאחר שהתורה לא הייתה יכולה להיתרגם כראוי וחששו ללשון העברית שתידחה מפני היוונית.
- ט' טבת - לפי המסורת, יום פטירתם של עזרא הסופר ושל נחמיה בן חכליה, שהעלו את ישראל מבבל ופרנסו אותם בכל צרכיהם. עזרא ונחמיה פעלו יחדיו להשיב את עטרת התורה ליושנה לאחר שנשכחה מישראל, וקבעו את האמנה להחלת שלטון ההלכה ביהודה כחוק מדינה.
- י' טבת - (586 לפנה"ס) יום התחלת המצור על ירושלים, בו סמך נבוכדנצר מלך בבל בימי בית ראשון על ירושלים ושם עליה מצור שלוש שנים, עד שהובקעה העיר בתשעה לחודש תמוז מהשנה השלישית לתחילת המצור. כמובא בספר מלכים ב', כ"ה, י"א: "בא נבוכדנצר מלך בבל וכל חילו על ירושלים ויחן עליה... ותבוא העיר במצור...". יום זה נקבע כתענית עד היום הזה, בדורנו התווספה לו משמעות נוספת - יום הקדיש הכללי. לאחר השואה האיומה, קיבלה הרבנות הראשית לישראל את יום עשרה בטבת ליום הקדיש הכללי, ביום זה מתייחד העם היהודי עם אחיו ואחיותיו שנטבחו ושנספו במיתות קשות ואכזריות בשואת אירופה בשנים ת"ש-תש"ה ויום מותם ומקום מיתתם אינו ידוע.
יש סמליות רבה בכפיפות שני מאורעות טרגיים אלה - ראשית חורבן בית ראשון וניסיון ההכחדה של הבית היהודי כולו בדורנו ביום זיכרון אחד. בהצמדת שני המאורעות, יש משום ביטוי לתקווה, ששואת אירופה תסיים את מסכת הסבל של העם היהודי.
בהתייחדות זו של צום עשרה בטבת, כמו ביתר תעניות הציבור, לא נותר אלא לקוות ולהתפלל להתגשמות דברי זכריה הנביא שחי בימי שיבת ציון: "כה אמר ה' צבאות צום הרביעי (יז' תמוז) וצום החמישי (ט' באב) וצום השביעי (ג' תשרי) וצום העשירי (י' טבת) יהיה לבית יהודה לששון ולשמחה, ולמועדים טובים, והאמת והשלום אהבו" [זכריה, ח', י"ט].
