אסון השריפה הגדולה בהר הכרמל נמצא בכותרות החדשות ואין ספק שהוא מסמל יותר מכל את אופיינו כאומה. ככל שחולפות השעות ניכר שאנו נמצאים במלחמה ואסון הטבע שנחת עלינו בלא סיבה מגלה במלוא העוצמה את מהותנו הלאומית. האש "פרצה" כמו במלחמה. פרצה עלינו אש תופת כמו בקרב. כולנו הבטנו במרקע הטלוויזיה באש שהזכירה לנו אש-קרב. המראות על מסך הטלוויזיה הזכירו לכולנו מאורעות מסרט מלחמה.
הנהגתו של ראש ה
ממשלה,
בנימין נתניהו, בימים אלה, מזכירה לנו הנהגה בימי מלחמה. הקולקטיב התרכז סביב מנהיגותו בימים הראשונים וכולנו התפעלנו מיכולתו הוירטואוזית להשיג עזרה בינלאומית. האירוע המקומי פרץ את גדרות גבולות ארצנו והפך לאירוע בינלאומי גם בזכות המאמץ של המנהיג לשוות לטרגדיה המקומית היבט בינלאומי.
מי לא התגייס לטובתנו? יוון, טורקיה של
ארדואן שבימי רגיעה כבר "לא שמה עלינו", פוטין שלא ממש הבנו מה הוא השתחל לעניין - כולם התגייסו למעננו, מטוסים גדולים היו בדרך אלינו ממש כמו בימי קרבות. מטוסים ענקיים היו בדרך אלינו עם "תחמושת" שתסייע לנו לגבור על ה"אויב הנורא" שהתרגש עלינו. כשחזינו במו עינינו במטוסים ענקיים יום אחר יום, הבנו שאנו מתקרבים ל"ניצחון".
ראש הממשלה ניצל את האסון שלנו כדי לגייס לאומים אחרים להזדהות עמנו. העזרה הגיעה מתוך הזדהות אנושית של אומות העולם עם הכחדת שמורת טבע ופגיעה בבעלי-חיים. השריפה הפכה לאסון לאומי ברגע שאוטובוס מלא בצוערי שב"ס נקלע לאש. מכאן התגלגל האסון ולא הייתה לנו שליטה עליו. למעשה, מהרגע הראשון שנחת עלינו האסון הזה נקלענו למצב שהוגדר על-ידי כל אמצעי התקשורת במושגי מלחמה. לא יכולתי להתעלם מן המושגים הסמנטיים שהשתמשו בהם כל כתבי החדשות והעיתונות. למעשה, צרם לי שהשריפה שהתרחשה כאן ושאיבדנו בה חיי-אדם תוארה במושגים כוחניים.
מן הרגעים הראשונים חשנו שאנו נמצאים במלחמה והשפה התגייסה לשדר עבורנו את מה שאנו מסוגלים להפנים בעת מלחמה. האם אין לנו ברירה בהתייחסנו למוות הרואי במהלך שריפה, אלא לתארו במושגי המלחמה. האם אנו, שחיים על חרבנו, לא מסוגלים לבטא כאב עמוק בלא לקשור בין סמנטיקה של קרב ומלחמה לבין כאב שאין לו גבולות. כשאנו מלווים את חללי האסון, אנו חשים שיצאנו מקרב עקוב מדם. אנו מבכים את ההולכים כאומה למודת כאב, ומקבלים עלינו את הגורל המשותף של הכאב גם בהכרזת ראש ממשלה על יום אבל לאומי. הצוערים מקבלים מיד מעמד של חללי צה"ל גם מתוך התחושה שהם עמדו בחזית והקריבו את חייהם למען מטרה שנדמית כמטרה המוצבת בקרב אמיתי.
המונחים שחזרו ועלו עם התגברות השריפה. "לגייס", "מחסני תחמושת לכיבוי שריפות", "להילחם באש", "הפוגה בקרב מול האש", "גיוס צי מטוסים", "נלחמים בלהבות", "מחדל" והנורא מכל - "קורבנות השריפה", כמו הייתה כאן מלחמה שגבתה קורבנות. אחד הנספים "ראה את המוות מספר פעמים במלחמות ונספה במלחמה על האש". אם נדמה לנו שסמנטיקת לשון המלחמה תכבה עם שוך הלהבות, הרי שאין סיכוי לרגיעה. גם בימי רגיעה אנו ממשיכים לחשוב במונחי לוחמה. גם אחרי כיבוי השריפה תמשיך הסמנטיקה ה"מלחמתית" לשלוט בלשון.
שימו לב לדברי ראש הממשלה (5.12.10) בביקור בעוספייה: "הכרמל זה משהו מיוחד ולכן יש כאן נכונות בינלאומית לשקם את מה שנהרס. ההתגייסות הבינלאומית כללה גם את שכנינו הערבים, קיבלנו עזרה מ
מלך ירדן עבדאללה, מנשיא מצרים, מראש הרשות. הודיתי להם על כך. מי ייתן שמהאסון הזה יצמח טוב, יצמח שלום". שוב המלחמה נכנסת לתוך אסון הטבע כדבר מובן מאליו. אין לנו זמן לחשוב על עירוב התחומים שהפך לשגרה בחיינו. כל "אירוע" אנו מחיילים אותו. בכל "אירוע" אנו מפצים את עצמנו במונחים שעל-פיהם אנו חיים. אנו מבינים רק כוח. לכן גם המנהיגים שלנו מדברים אלינו בלשון זו. רק כאשר מתחולל הנורא מכל, אנו מבינים עד כמה רבה אוזלת-ידינו. שאר הזמן אנו שאננים וחיים בתרבות ה"סמוך עליי".
הטיפול באוזלת היד שלנו יהיה תמיד במערכה חדשה. הטיפול יהיה תמיד במלחמה. זו תהיה מלחמה בה ילחמו אלה באלה כל גורמי המערכת. יחפשו את האשמים כדי "לתלות" אותם בכיכר העיר. רצוי גם לברר במהירות מי אחראי למחדל הזה. בימים הראשונים התעוררו שמועות זדוניות שהאש התלקחה ממשפחה רשלנית בעוספייה שבניה עישנו נרגילה. ההאשמות הללו נבעו מן הרצון שלנו למצוא את האויב שמפניו עלינו להישמר. סביר להניח שאש שפרצה במספר מוקדים לא התלקחה מאותה משפחה. השמועות הללו נטעו בקולקטיב תחושה שיש "אשמים", "אויבים", והטיבו להרגיע את הכעסים שרחשו מתחת לפני השטח ככל שהתברר גודלו של האסון. זה מזכיר שמועות שצצות בעת מלחמה אמיתית, בה מחפשים מרגלים בקרב האוכלוסיה.
שוב הסמנטיקה השזורה בחיינו השתלטה על הווי החיים שלנו בארבעת ימי השריפה. באחת הידיעות קראתי על ההשתלטות ה"מהירה" על השריפה, במקומות אחרים משתלטים על שריפה ב-21 יום וכאן הצלחנו "לכבוש" את האש בזמן קצר יחסית בסיוע כוחות רבים, כל הטרמינולוגיה משויכת למושגי הקרב. כשאני שומעת זאת, עולה בי אסוציאציה מוטעית של קרב מהיר ויעיל. ההישג הזה שלנו חייב להיות מונצח במילים כוחניות. אחרת, אין אנו מבינים. במידה רבה הכאב שספגנו כעת הוא גם כאב בלתי רגיל כמו בטרגדיה יוונית, כדי לעבור תהליך של קתארזיס אנו חייבים לסבול באורח בלתי נסבל. קיבלנו את מנת הכאב כעת, קיבלנו את מנת הדם שלוקחה מאיתנו במידה רבה כי חיינו הם כאלה. אנו לא מסוגלים להכין את המהלכים הבאים בארגון מופתי.
חקירת הימים האחרונים כבר כמעט מסתיימת, נאמר לנו שמיכה לינדנשטראוס,
מבקר המדינה, כבר מסיים לכתוב את מסמך הביקורת שלו. האם אין אנו ערוכים מראש לקבלת הדוח של ועדת החקירה? האם אנו לא מכירים דרך אחרת?
כוחות הכיבוי הקימו חפ"ק, חוליית פיקוד קדמית, פעילות כיבוי השריפה הגדולה התבצעה בדרך צבאית מיליטריסטית. אף פעם לא חשבתי שפעילות צבאית מיליטריסטית תפריע לי. אך היום, כעת, כששוככות להבות האש, אני מהרהרת בכוחה של הלשון. אני מהרהרת באימוץ הזהות הכוחנית שלנו. בהיותנו מאמינים שרק במושגי כוח נוכל לנצח כל דבר. שריפה אחת האירה לי את האמת על אודות זווית הראייה שלנו כאומה. ושוב אנו אותה אומה קטנה הנלחמת על קיומה בין עמי האזור. אנו מקבלים סיוע מאבו מאזן ומשפשפים את עינינו כלא מאמינים שכבאי כל העולם מתאחדים. פתאום מתחוור לי שאין הבדל בין הכבאי מזכרון יעקב לבין הכבאי מן הרשות הפלשתינית. כולנו מגנים על הקרקע, כולנו מגנים על הבית שלנו. כדור הארץ שקיבל כעת כווייה נוראה וסובל פצעים כואבים, אצלנו בהר הכרמל, הצליח להנחיל לי את מושגי היסוד עליהם אנו חיים כאן. מושגים מוטעים של כוחנות. מושגים מוטעים של שליטה בכאב הקולקטיב.
הכוחות המשולבים בפעילות כיבוי השריפה אינם רק מיחידות כיבוי אש, אלא מערכות צבאיות מגויסות כדי להילחם באש. כבר ברגעים הראשונים אימצנו את מושגי המלחמה כדי לתאר את המלחמה במוקדי השריפה הגדולה.
האם רק אנו כאומה נלחמים באש כמו בקרב? האם הכפרי היוצא להגן על שדותיו מפני השריפה משתמש בסמנטיקה של מלחמה? האם רק עמים עם מורשת קרב "נלחמים" באש? האם כיבוי שריפה היא מונח קרבי? כשמתרגמים את המונחים לשפה אחרת מוצאים שגם בשפות אחרות משתמשים במושגי מלחמה. אנו לא יחידי-סגולה בשימוש הסמנטי הזה. אנו מעצימים זאת.
האם האש על הכרמל הייתה הצתה מקרית או פשוט מישהו במכוון פתח נגדנו בקרב? ואם היה כאן קרב בימים האחרונים, הוא היה קרב בו היינו חסרי-אונים מול כוחות הטבע. אם היה כאן קרב בימים האחרונים, שילמנו מחיר יקר מאוד, שילמנו מחיר כואב מאוד. אם היה כאן קרב בימים האחרונים, אנו מחפשים את האשמים ויוצאים שוב למלחמה וחוזר חלילה.
האם לא נלמד לקח?
