הטרגדיות היווניות הגדולות שכתבו אוריפידס, אייסכלוס וסופוקלס לא חדלות מלעלות על בימות תיאטרון כאן ובעולם. זהו נתח עסיסי שכל שחקן ושחקנית חולמים עליו. עוד יותר מאשר על שייקספיר. זהו תיאטרון בשיאו ההיסטורי. כאן הדם לא נראה אף פעם. על הרצח רק מספרת המקהלה (שבהפקה זו של בית צבי היא החלק המושלם ביותר בהצגה). הדרמה העזה מרוככת על-ידי שמירה על כללי הזהב של אחדות הזמן, המקום והמעשה. ולכן, יכולת ההבעה של השחקנים היא המשקולת שמטה את הציון לכאן או לכאן.
הבימאי יונתן אסתרקין המוכשר, משתמש באופן הצבתו את השחקנים ואת תנועתם כמו צייר קלאסי המקפיא אירועים היסטוריים מפורסמים. הוא "מצייר" את הסצינות בתנועה עשירה, כשהדמויות לבושות בתלבושות אותנטיות תקופתיות בעיצוב מאיה פלג. התאורה של זיו ולושין מדהימה בתיפקודה כמו בימאי נוסף, עם ההדגשים המפליאים היוצרים אווירה מיוחדת.
השחקנים הצעירים יפים והוגים בקולם הערב את הטקסט בצורה ברורה בהדרכת מרגלית גז. הסאונד המלווה בעיצובו של אבי אגבבה מעצים את הדרמה ברגעים הנכונים. הסיפור הטראגי של הנשים שנותרו לאחר נפילת טרויה, המשלמות בחיי בעליהן וילדיהן את תוצאות התאהבותו של פאריס, נסיך טרויה, בהלנה היפה, אשתו של מנלאוס מלך ספרטה - נוגע ללב, ולא משנה כמה פעמים ראינו אותו על הבימה.
מאי שרים היפה נפלאה כקסנדרה, כהנת ומגדת עתידות, ומרגשת בסצינה בה היא מנבאת לאגממנון את סופו הקרב מידי אשתו, כולל אותה, שבחר בה לחזור או-טו-טו ליוון כפילגשו. את תפקיד אודיסיאוס הערמומי, שהגה את רעיון הסוס הטרויאני, ממלאים לחילופין זוהר גלבוע ואביאל שיליאן - שניהם מרשימים בהבעותיהם ומשחקם. מורן זפרני הג'ינג'ית המצודדת מרשימה מאד במשחקה כאנדרומדה, כלתה של המלכה הקובה - היא לימור צרפתי, שבכייה נראה יותר כמו צחוק מאשר כאב.
מנלאוס, מלך ספרטה, שאשתו הלנה נטשה אותו בעבור פאריס - הוא אבירם בליך הסימפטי, חרף חולשתו כשהוא סולח לה על בגידתה, שהשיטה אלף ספינות למלחמה על טרויה. מעין טל, גילי פרי ונלי צ'רנוברוב, השבויות, העשירו את הבימה בשירתן, תנועתן והחן הרב שלהן.
לסיכום, הצגת "הנשים האבודות של טרויה" מציגה את הטיפלות שבמלחמות, שבסיומן אין מנצחים. כולם מפסידים, והמחיר הוא יקר, יקר מדי. דרמה מעולה לקהל שוחר האיכות, ולשחקנים ניתנת ההזדמנות להתנסות בתיאטרון בשיאו.