מיקום אסטרטגי
לאחרונה מדובר רבות על אפשרות סגירת בית החולים 'ביקור חולים' בגלל כשלים ניהוליים וקשיים תקציביים. לדעתי זו תהיה טעות ההיסטורית. כידוע, בית החולים הוא הוותיק ביותר בירושלים, והיה הראשון ששֵרת עוד את היישוב היהודי בעיר העתיקה לפני קום המדינה, וכמובן את האזרחים במרכז העיר במהלך כל מערכות ישראל.
אך לא רק כבית חולים היסטורי יש לשַמר אותו ולהמשיך את מפעלו. גם מיקומו האיסטרטגי במרכז הבירה, שהוא למרבה הצער פצצה מתקתקת מבחינה ביטחונית, חשוב ביותר לפינוי נפגעים בזמן פיגועי טרור, כפי שהוכח בעבר.
יתר על כן, אי-אפשר להתעלם מכך, שבית החולים, בְּשל מיקומו המרכזי, משרת אוכלוסיה מגוונת, החל מהציבור החרדי בצפון העיר, דרך האוכלוסיה החילונית ועד לערבים ממזרח העיר. חשוב גם שיהיה בית חולים במרכז ירושלים, לא רק כדי להקל על העומס בשאר בתי החולים המקומיים, אלא גם לפינוי מיידי של נפגעי תאונות וחולים קריטיים מהסביבה, שעבורם עצם ההשהייה והטלטול עלולים לסכנם.
שפה כחול לבן
ההחלטה של עיריית ירושלים לשילוט עברי של בתי עסק גם במזרח העיר (בנוסף לכיתוב בערבית) היא החלטה נכונה, לא רק בגלל המבקרים היהודים אלא מסיבה מוניציפלית.
כשם שמוסדות ערביים, הכפופים למדינה, חייבים בהנפת דגל כחול לבן, כך העובדה שירושלים המזרחית כפופה מבחינה מוניציפלית לעיריית ירושלים, צריכה לבוא לידי ביטוי סמלי בשלטים בשפה העברית.
התנגדות האופוזיציה השמאלנית להחלטה היא פוליטית מובהקת. טענתה כי הערבית היא אחת משתי השפות הרשמיות של ישראל אינה מדויקת. הערבית היא שפה רשמית משנית, בדומה לאנגלית, אך אינה באה במקומה של השפה העברית.
לדעתי ראוי היה להחיל תקנה זו על כל היישובים הערביים במדינה.
דברים שראה משם
"אם אין ניקיון - תאכלו תרבות" ( בפראפרזה על הפתיח 'אם אין לחם' המיוחס ל
רון חולדאי) - זו היא דומני הנוסחה של ראש עיריית ירושלים,
ניר ברקת, והמוטו שלו לתושבי העיר.
נראה כי מופעי התרבות, שהוא מרבה להתהדר בהם, נועדו לא רק למשוך את הצעירים לבירה, אלא לא פחות לכסות על מחדליו החמורים בתחום הניקיון בעירנו. ארגון מופעים, שהוא בעיקרו נקודתי, ותלוי בעיקר בהזרמת תקציבים, קל בהרבה מבחינה לוגיסטית מאשר ניהול הפרויקט המורכב והבלתי ריחני של ניקיון העיר.
אולי לברקת יש זיכרון קצר, אולם כזכור נושא הניקיון היה הדגל שנופף בו במסע ההכפשות כלפי קודמו בתפקיד,
אורי לופוליאנסקי, ובמחאה אף ארגן את סיירת 'משמר הבירה' לניקוי השכונות. נראֶה כי דברים שראה מספסלי האופוזיציה, הוא לא רואה
ממֶטר כראש עיר.
ברקת טוען כי אי-אפשר לארגן ניקיון ביום אחד. נכון. אולם דחילק, כבר שנתיים עברו מיום כהונתו, הרבה מעֵבר לאשראי של מאה ימי החסד שקיבל מתושבי העיר. לְמה הוא עוד מחכה?
השעיר לעזאזל
השר אלי ישי, שהתריע מפני קריסת מערך הכבאות בישראל, לא לבד. מפרוטוקולים של דיוני הכנסת, שהגיעו לידי העיתונות החרדית (אך משום מה לא לעיתונות החילונית) מתברר כי חברי הכנסת החרדים מש"ס, וח"כ
משה גפני מיהדות התורה, הם שהתריעו מעל בימת הכנסת, באמצעות שאילתא והצעות חוק חוזרות ונשנות, על הצורך במערך כיבוי אווירי והעברת שירותי הכבאות לרשות ממלכתית.
הנציגוּת החרדית גם תמכה פה אחד בהצעה אחרת להעברת מערך הכבאות למשרד לביטחון פנים. אולם כל הצעותיהם נפלו על אוזניים ערלות. שר הפנים דאז,
אברהם פורז משינוי, ושר האוצר רוני בר און מקדימה (החַ"כ הפטפטן הרואה מספסלי האופוזיציה מה שלא ראה כְּשר), הם שהתנגדו בנחרצוּת לכל רפורמה בנושא, איך לא, מסיבות תקציביות. והשאר היסטוריה.
מדוע אפוא התקשורת לא חובטת בהם, ורואה רק באלי ישי את השעיר לעזאזל? שיקולים זרים כבר אמרנו?
קריאה סלקטיבית
ח"כ
דוד רותם, יוזם החוק לגיור, לא נותן לעוּבדות לבלבל אותו. הוא מצביע על הרב הראשי, שלמה עמאר שתמך בתחילה בגיור של חיילי צה"ל. אולם מי כמוהו, כעורך דין, שהלוגיקה היא נר לרגליו, היה אמור לדעת, כי השורה התחתונה, במבחן התוצאה, היא ההכרעה הסופית של הרב, שאולי שינה את דעתו והגיע למסקנה ההלכתית שהגיורים בצבא טעונים בדיקה, ובוודאי פיקוח של הרבנות הראשית ושיתוף פעולה עימה. ולכן ההסתמכות של רותם על דברי הרב, כי לאורך השנים הגיור הצבאי נתמך על-ידי הרבנות הראשית, רק מחזקת עמדה זו, המקבלת תוקף של גושפנקה רשמית.
אגב, ח"כ רותם, כמו עיתונאים רבים, מרבה לצטט את הציווי מהתורה לאהבת הגר. משום מה הוא ואחרים מעדיפים להתעלם מהציווי הנוסף, החוזר ונשנה אף הוא במקרא: "תורה אחת היא לאזרח ולגר". קריאה סלקטיבית כבר אמרנו?
ישראל היפה
הנה דוגמה לאחדות מופלאה במשך כל ימות השנה, ולא רק בשעות מצוקה. בבית הכנסת המיתולוגי 'זהרי חמה' ( בעל שעון השמש) שבשוק מחנה יהודה בירושלים מתפללים ביחד אשכנזים וספרדים, חרדים וחובשי כיפות סרוגות, ליטאים וחסידים מכל הפלגים. ובקיצור, תמצאו שם את עמך ישראל על כל גווניו, בלי כל אפלייה בין עדה, שפה או זרם, כשהם חיים בשותפות מלאה ובהרמוניה, ומשמשים מודל לישראל היפה.
אז מי אמר שאי-אפשר ביחד?
ומכאן לתגובות לדברי כבוד הרבנים.
חצי תה חצי קפה
הרב רימון מצביע בצדק, במאמרו בעלון 'קוממיות', על תפיסה שגוייה הקיימת בציונות הדתית, בעצם כבר מראשית דרכה, והיא: הניסיון להתקרב אל הציבור החילוני דרך פשרה בקיום מצוות (בנוסח חצי תה חצי קפה). תפיסה זו, שגרמה לחוסר גיבוש של זהות דתית, מתוך ניסיון מַתמיד להידמות לחילונים, הובילה לחזרה בשאלה של צעירים רבים.
דומני שהרב קוק זצ”ל, מנהיגה הרוחני הדגול של התנועה, מתהפך בקברו על הטעות ההיסטורית של הפרשנות המסולפת שניתנה לגישתו למען הסובלנות והסבלנות כלפי החילונים, בדמות של ויתור על קיום חלק מהמצוות. הרב עצמו שימש דוגמה לשילוב המנצח בין שני העקרונות: קיום מצוות בנחישות וללא פשרות, תוך הפגנת סובלנות מלאה כלפי הציבור הרחב. ראוי שמודל מַשלים ובלתי סותר זה, שהיתווה הרב - בניגוד לתפיסה הרווחת - ינחה את כל ממשיכי דרכו בתנועה.
יישר כוח לרב רימון, שהעלה סוגייה חשובה זו, כי הדרך לקירוב עוברת דרך אנושיות ומוסריות, אך חלילה לא על-ידי התמתנות בשמירת מצוות, המהווה דוגמה שלילית וגורמת להרחקה.
מעמד התורה
הרב אליקים לבנון, מחשובי רבני הציונות הדתית, מצביע על לימוד התורה של הבעל כעל חולשה במעמדו המשפחתי. ולא היא. יוכיחו זאת אלפי אברכים חרדים בני תורה, ההוגים בתורה יומם ולילה, שנשותיהם הן המפרנסות העיקריות במשפחה, ובין בני הזוג ובמשפחתם שוררים יחסים הרמוניים של כבוד והערכה הדדית.
כפי שמצביעים חז"ל, שלוחי תורה אינם ניזוקים, אלא משמשים מודל לאהבת התורה ודבקות בה למשפחתם ולכל צאצאיהם. נכון שהדבר צריך להיעשות בהסכמה הדדית של בני הזוג. אולם המציאות מוכיחה כי במשפחות חרדיות, שבהן הנשים גדלו על ברכי אהבת לומדי התורה, ובאווירה חינוכית של מסירות למענה, הן מקבלות מציאות זו באהבה גם במשפחתן שלהן.
חולשת מעמדו של הבעל במשפחה אינה נובעת, חלילה, אפוא מהיותו אברך לומד תורה, אלא ממערכת היחסים הכללית בין בני הזוג, ואולי גם מתפיסות עולם שונות שלהם לגבי לימוד התורה. אם הבעל רואה בלימוד התורה ערך בלעדי, ואילו האישה חונכה על שילוב תורה ועבודה, טבעי שיהיו ביניהם חילוקי דיעות שיש לגשר עליהם. אולם על כל מחלוקת תכסה האהבה.
שיעור באמונה
יפה תאר הרב מלמד, ראש ישיבת 'הר ברכה', את אמונתו הנחושה של יוסף הצדיק בכל מסכת חייו. עם זאת הצביע הרב על חטאו של יוסף בכך שסמך על שר המשקים הפוליטיקאי, שיפעל לשחרורו מהכלא.
עם כל הכבוד לרב, נראה שבנה את פרשנותו זו כדי שתתאים לתיזה שיצר והיא - שאין להישען על הבטחות של פוליטיקאים. אולם דומני כי לא לכך כיוונו חז"ל, מתוך הנחה ברורה שהתורה הקדושה הינָה מחוץ למגרש הפוליטי והיא עוסקת ברבדים אנושיים עמוקים הרבה יותר של אבותינו הצדיקים.
על-פי תפיסת חכמינו, הצורך בהשתדלות הוא פונקציה של מדרגתו הרוחנית של האדם. הם מבחינים אפוא בין שתי מדרגות עקרוניות: מדרגתו של האדם הממוצע, שֶאַל לו לסמוך על הנס, ועליו להשתדל בדרכים טבעיות להשיג את מבוקשו, תוך ביטחון בה'. לעומת זאת, האדם הצדיק, על-פי דרגת אמונתו הגבוהה וחיבורו הפנימי לבורא, אכן ניזון מניסים.
יוסף הצדיק, כפי שחז"ל מצביעים, חטא בכך שסמך על שר המשקים שיגאל אותו מהכלא, במקום לסמוך על ה'. לאור אמונתו המופלאה ודרגתו הרוחנית הגבוהה, שֶבָּה קידש שם שמים ברבים, חכמינו ראו בכך טעם לפגם באמונתו הצרופה. אפילו על נדיבים, כדברי הכתוב, לא היה לו לבטוח. על אחת כמה וכמה שחסד לאומים - חטאת.
ואחרון אחרון:
כן לדיאלוג
דומה כי מאז קיומו של העיתון הימני -דתי 'בשבע', שוררים יחסי התנצחות תמידית בין העיתון לארגון 'קולך', על-רקע הבדלי השקפות וקווי פעולה שונים.
כמי שמפעם לפעם מפרסמת מאמרים באתר 'קולך', שלא תמיד עולים בקנה אחד עם עמדות הארגון, נדמה לי שהגיעה השעה להידברות וליצירת דיאלוג בין העיתון לארגון, תוך הפסקת הכרוניקה המתישה של ההתנצחויות בין השניים. על שני הצדדים ליזום מפגשים משותפים ודיונים פוריים לליבון חילוקי דיעות ביניהם בסוגיות יסוד. גם אם יש להניח שבסופו של דבר הם לא יגיעו להסכמה, המיפגשים יתרמו לקירבה הדדית ולצמצום הקונפליקט, ובכך הניסיון להידברות יוכיח את עצמו.
הסיסמה מעתה תהיה - לומר כן להקשבה, ולא להתנצחות! ובא לציון גואל.
