משפחות שכולות, יו"ר ארגון יד לבנים, אלי בן שם, יו"ר ארגון יד לבנים הדרוזי, אמל נאסר-אלדין, יו"ר ארגון יד לבנים הבדואי, סעדי זיאד, ראש אגף משפחות והנצחה, אריה מועלם, קהל נכבד, לפני ימים מעטים, בעיצומו של חג האוּרים, היכה השכול בארבעים וארבעה בתים בישראל - וחשך עליהם עולמם. קורבנות השריפה המחרידה ביערות הכרמל - בהם צוערי שב"ס, קציני משטרה בכירים, כבאים ונער מתנדב. ביקרתי אצל רבות מהמשפחות. מצאתי עולם מדהים של עושר אנושי ויגון שלא ניתן לשאתו. שמעתי מבני המשפחה, מהחברים ומהמפקדים על כל יקירה ועל כל יקיר שנפל. עולם מלא וצעיר התמוטט, פוטנציאל גדול של כל אחת ואחד מהם שלא ימוּמש לעד. לא ניתן לשכוח את קציני המשטרה שיכלו להימלט על נפשם, אך שבו לכדור האש כדי להציל את חבריהם. האש אכלה את חייהם, אך לא אִיכּלה את אומץ ליבם וחברותם. לא ניתן לשכוח את הנער אלעד ריבן, בן יחיד להוריו, שביקש מאימו להכין את ציוד הכבאים שלו, ורץ ישר למוקד כדי להציל חברים. אומץ לב נדיר והקרבה עילאית. אתם בני משפחת השכול, יהודים, דרוזים, בדווים, צ'רקסים, מוסלמים ונוצרים, יודעים את עומק היגון, את האובדן האכזרי של האהוב ביותר. אני יודע כי כל חלל - עולם ומלואו הוא. אחד, יחיד ומיוחד באישיותו, במראהו, בתכונותיו, בכישרונותיו, בשאיפותיו ובחלומותיו. כל חלל - יחיד ומיוחד למשפחתו, לאוהביו ולחבריו, יחיד ומיוחד לכם, הנושאים בליבותיכם אלבומי זיכרונות צורבים ובלתי נשכחים. איש אינו יכול לחלוק עמכם, בני המשפחות השכולות, את משא הצער ואת תעוקת האובדן. את הכאב הנורא שאינו חדל לעולם. את הפצע המדמם ששום מילת נחמה אינה מעלה בו ארוכה. את הלילות בלי השינה, את הבכי החרישי והדמעות הנספגות אל הכרית. את הרצון לראות רק עוד פעם אחת, ללטף רק עוד פעם אחת, להגיד מילת פרידה רק עוד פעם אחת. זהו תחום אישי לוהט בגעגועים, זהו החוג הפנימי האינטימי שהוא שלכם בלבד. ואין לזולתכם יכולת לחדור אליו. מדינת ישראל חייבת תודה היום לשני דורות לפחות: לדור ההורים שהעניק לנו דור בנים נפלא כזה. ולילדים, מן המובחרים שבתולדותינו, שיצרו מובחר חדש. משפחות יקרות, הישגיה של מדינת ישראל בשישים ושלוש שנותיה הם עצומים; אין להם אח ורע. חרף כל הבעיות, האיבה, האיומים, ההתנכלויות והמכשולים, בנינו כאן מדינה לתפארת. לא הכל טוב ויפה. לא הכל מושלם. אבל הכל היום מעל המשוער, מעל למקובל - גם מעל החלום הראשוני שלנו. כל הַחַיִל והאוֹר לא באו לנו מן ההפקר. הם פרי משא ומעש, עמל, זיעה ודם. הרבה דם והרבה כאב, לדאבוננו. המפגש כאן היום הוא מפגש של ציבור עמוק רגש לְמוּד-כּאֵב, שחָוָוה אובדן, שיצר שוּתפוּת מחַזקת מלב-אל-לב, שאיננה נזקקת למילים. השכול נוכֵח ושרוי איתכם ועימנו, כחלק בלתי נפרד מן התודעה ומאורח החיים. אבל גם הגאווה המוצדקת של זכר הנפלאים והאמיצים שבבנינו לא תדעך. אני חש כי באולם הזה, קיימת בצד הדממה גם עוצמה נפשית גדולה, שקטה, אצילה; מַעְיָין חבוי של כוח והשראה; חוסן שעל-אף הכל יכול לשאת את הנטל הרגשי הכבד, בראש זקוף וּלהֵישיר מבט אמיץ אל החיים, אל הדור הבא, אל האור, אל כל הטוב והיקר שבחיינו, לימין הגעגועים והצער. כן, נעמי שמר צדקה: "לָקוּם מָחָר בַּבּוֹקֶר עִם שִׁיר חָדָשׁ בַּלֵּב, לָשִׁיר אוֹתוֹ בְּכוֹחַ, לָשִׁיר אוֹתוֹ בִּכְאֵב". יקיריי, עם ישראל גאה בכם. וחש שכאבכם הוא כאבו. "יד לבנים" בעבודתו המשותפת עם אגף משפחות והנצחה עושים מלאכת קודש ועל כך מגיעה לכם תודה. אני מצדיע לכם, רֵעַיי בני משפחת השכול, ומחזק את ידיכם - בענווה, באהבה ובהוקרה עמוקה.