לקוראינו בגיל 50 מינוס אולי זה הרגע להסביר שוועדת אגרנט היא זו שחקרה את מחדלי מלחמת יום כיפור והגישה את מסקנותיה בקול רעש גדול 33 שנים לפני ועדת וינוגרד שעליה מספר פרופ' דרור. והנה, מתברר שגם אחרי שנות דור חלק גדול מהמלצותיה לא יושם, והן חוזרות ונכתבות בדוחות של הוועדות הבאות. מחדל שירותי הכבאות הוא הזנחה מתמשכת של ממשלות רבות. אחראים לו שרי הפנים חיים רמון, אברהם פורז, רוני בר-און, מאיר סוויסה, וגם אלי ישי. שותפים בכירים לאחריות הם ההסתדרות, מרכז השלטון המקומי, והדרג המנהל של השירות עצמו. כל אלה עשו אלף תרגילים, מסיבות שונות ומאינטרסים שונים, כדי לטרפד רפורמות מקיפות. לא צריך ועדת חקירה כדי לדעת את זה. אחרי האסון הכבד - שאגב אין לו קשר למחדל והוא היה מתרחש גם אילו היו בצפון עוד 50 כבאיות - מה שצריך לעשות הוא לגשת לתיקון מיידי, מה שלא צריך לעשות הוא להעסיק את ראש הממשלה ושריו בחודשים של התגוננות אישית בחברת סוללה של עורכי דין.

בשנים הראשונות של המדינה חברי ועדות חקירה הבינו את זה ולא לקחו לעצמם את המנדט שלא ניתן להם - ולא ייתכן שיינתן להם - לשפוט את הדרג המדיני הנבחר. גם ועדת אגרנט המפורסמת נהגה כך, אבל ציבור המפגינים שבשל דרישתו היא הוקמה, דחה את מסקנותיה והבהיר שלא מעניין אותו חקר האמת וגם לא ההמלצות המעשיות לתיקון הליקויים אלא רק התוצאה הפוליטית. מאז ועד היום הפכו ועדות חקירה לסוג של תוכנית ריאליטי בטלוויזיה. מרבית ההמלצות של מרבית הוועדות לא אומצו ולא יושמו, כיוון שהתקשורת ויתר קובעי דעת הקהל התעניינו אך ורק בהמלצות האישיות ובהדחות. העיתונות הישראלית התחזתה השבוע למי שדורש לחקור כדי לדעת את האמת ולהביא לתיקון המחדלים, אבל כל הכותרות, כל התמונות שהעורכים בחרו, כל הניגון והעריכה הגרפית זעקו את ההפך: אין מה לחקור, אנחנו יודעים את האמת, עִרפו את ראשם. החברים הנכבדים היושבים בוועדות חקירה הם אנשים ישרים ורציניים והם רק בני אדם. הם מתמנים לשפוט אבל הם גם נשפטים - בתקשורת ובסביבה החברתית והמקצועית שבה הם חיים. התקשורת מפעילה עליהם לחץ כל כך כבד לספק לה הקזת דם אישית ופוליטית, עד שכמעט בלתי אנושי לצפות מהם שיעמדו בלחץ. העיתון שהם קוראים מבהיר להם במאה דרכים גלויות וסמויות מה ייחשב בעיניו הצלחה שלהם ומה ייחשב כישלון שלהם, איזו תוצאה תזכה אותם בכבוד אישי ובתואר של אמיצים ואיזו תוצאה תזכה אותם בביקורת קשה ותכנה אותם פחדנים. ואלה בדרך כלל אנשים בשלב כזה של חייהם שבו המוניטין והכבוד האישי שצברו הם הנכס החשוב להם ביותר. אלה אנשים שהממשלה והממסד לא יכולים להפעיל עליהם שום לחץ ולהשפיע עליהם בשום פיתוי, אבל אמצעי התקשורת והסביבה החברתית שלהם יכולים גם יכולים. אגב, אותו פרופ' דרור הנ"ל העיד לפני הוועדה לביקורת המדינה של הכנסת כי "לפי ניסיוני ועבודות שנעשו על דוחות במדינת ישראל, חלק מממצאי ועדת וינוגרד חוזרים בצורה די מדויקת על ממצאי ועדת אגרנט. זה לא תוקן. טעות לחשוב שאם מגישים דוח, אפילו טוב, הוא בכוח האינרציה של עצמו מביא למימוש. נכון, יש הפקת לקחים, בצה"ל עושים תיקונים, גם שם זה ייקח שנים, בממשל נעשו דברים מסוימים שאיני יודע אם הם בעלי משמעות או לא ... אך אני רואה כחובתי המקצועית כמי שעסק בעיקר חייו המקצועיים בחקר הממשל הישראלי, להצביע על ליקויים חמורים, מעבר לדוח ועל אחריותי אני ובלי לפגוע בדוח עצמו".