לפני זמן מה התחלתי לצאת עם אישה אחרת. האמת, הרעיון הזה היה של אשתי. "אתה יודע שאתה אוהב אותה" – אמרה לי בהפתעה – "החיים קצרים, תקדיש לה זמן".
האישה האחרת שאשתי רצתה שאבקר הייתה אימא שלי, אלמנה כבר מספר שנים, שבגלל עבודתי והילדים הייתי מבקר אותה לעיתים רחוקות.
באותו הערב התקשרתי לאימא שלי כדי להזמין אותה לארוחת ערב. "מה קרה, אתה בסדר?", שאלה. אימא שלי שייכת לאותן נשים שעבורן צלצול טלפון בשעות הערב זה רמז לחדשות רעות. – "חשבתי שיהיה נחמד לבלות מעט שנינו, ביחד, לבד. מה דעתך?". לאחר מחשבה קצרה היא אמרה: "בטח, בטח, בטח. הייתי רוצה מאוד".
ביום שישי, בדרכי אליה אחרי העבודה לקחתה הייתי עצבני. מין עצבנות כזו לפני פגישה. כשהגעתי לביתה ראיתי שגם היא נרגשת. היא חיכתה לי בחוץ. שיערה מסודר ושמלתה הייתה משום מה השמלה החגיגית שלבשה ביום הנישואים האחרון שחגגנו לה. "אמרתי לחברותי שאני יוצאת הערב עם בני, והן היו נרגשות מאוד" – סיפרה לי אמי.
נכנסנו למסעדה, ואמי נתמכה בזרועי כאילו הייתה הגברת הראשונה של האומה. כשהתיישבנו, הייתי צריך לקרוא לה את התפריט. עיניה רואות עכשיו רק את האותיות הגדולות. באמצע קריאת התפריט היא אמרה לי: "כשהיית קטן, אני הייתי קוראת לך את התפריט. זוכר?". במהלך הארוחה הייתה לנו שיחה נעימה ועידכנו זה את זו על חיינו. דיברנו המון, וקבענו שניפגש שוב בעתיד הקרוב, כי זו הייתה שיחה נפלאה ומופלאה, ורצינו עוד – עוד להיפגש.
כשהחזרתי אותה הביתה הצטערתי לפרידה. נתתי לה נשיקה, חיבקתי אותה, ואז חזרתי הביתה. אשתי שאלה איך הייתה הפגישה, ואני עניתי: "הרבה יותר ממה שחשבתי שזה יכול להיות".
כמה ימים מאוחר יותר אימא נפטרה מהתקף לב.
לאחר שבוע, קיבלתי מכתב מהמסעדה בה התארחנו. במכתב היה פתק ממנה, מאימא שלי: "ידעתי שלא אוכל להגיע לפגישה הבאה שקבענו. בכל מקרה, הארוחה שולמה – לך ולאשתך. אתה אף פעם לא תוכל להבין מה היה אותו ערב בשבילי. אוהבת אותך תמיד, אימא".
סוף דבר: אומרים שאלוהים סולח תמיד, אבל הזמן לא סולח אף פעם - ואת הזמן אי-אפשר להחזיר.