לעתים נוהגים להלך רכיל על אנשי ביטחון מסוימים בקרבנו, ולטעון כי על-אף שלא ניחנו במעוף וביצירתיות שופעים במיוחד, הגיונם הבריא ויושרתם מפצים על כך כדבעי. אירועי השריפה בכרמל היו שעת כושר שהוכיחה כי לפחות אצל ארבעה "לשעברים" כאלה - הניצבים בדימוס זאב אבן חן, חיים קליין ואליק רון, והרמטכ"ל בדימוס
דן חלוץ - היצירתיות שופעת גם שופעת, גם אם היא בעיקרה מדומיינת.
דומה כי מבין הארבעה, את תצוגת התכלית הבולטת של היצירתיות רווּיית היושרה סיפק אליק רון, שלפחות בשנים האחרונות חוזר ומעיד על עצמו כי הוא איש שמאל, מבלי שחלילה ישכח להשמיע את "הדעות הנכונות", בין אם בגנות המתנחלים והכיבוש, או בשבח השלום ופירותיו. הרבה בזכות "פועלו המוסרי" הזה, ובוודאי כמעט לא הודות לעברו הביטחוני, זוכה רון בשנים האחרונות לאוזן תקשורתית קשבת ולשלל ראיונות מלטפים ומפרגנים. כך, בין אם במכנסיו של נביא זעם, לפחות אָ-לָה ירמיהו, בין אם בכובע של הקוסטוס מורום (שומר המוסר) הלאומי החדש, גם באירועי השריפה לא פסח רון על נאומי התוכחה שלו מן השנים האחרונות. אלא שהפעם, לדבריו, הביאו אותו האירועים לנקודת השבר, שלא הותירה בידיו כל ברירה אלא להצטרף לקדימה כחלופה המתאימה ביותר לשלטון הנוכחי, שכן בלשונו, "הממשלה בראשותו של
בנימין נתניהו אינה ראויה או מסוגלת להנהיג את המדינה לנוכח האתגרים והסכנות הניצבים בפנינו".
כך, מי שהופשט עירום ועריה בידי ועדת חקירה ממלכתית על תפקודו הכושל בפרעות של ערביי ישראל ב-2000, ומי שיצא בשן ועין מפרשת התארים המזויפים של מכללת לַטביה עקב "חוסר ראיות מספיקות" - מוצא דווקא באירועי הכרמל את השבר הנורא של המנהיגות בראשות נתניהו, ולא פחות מכך את התקווה החלופית הגדולה בדמות הגב' לבני. נתניהו, אליבא דחבר החדש והנאמן של קדימה, לא כשיר להנהגה, אף על-פי שלא מעט מיריביו של ראש הממשלה חלקו לו שבחים דווקא על תפקודו באירוע השריפה, ואילו לדעת רון לבני - שבין אינספור הישגיה המיניסטריאליים רשומה הצבעתה בשנת 2002 בעד ביטול הכיבוי האווירי - "היא זו שתביא לשינוי אמיתי בחברה הישראלית".
סגירת חשבון
את ההמלצה לממשלת שרון לבטל את מערך הכיבוי האווירי סיפק אז לא אחר מאשר מתפקד טרי נוסף לקדימה, דן חלוץ, המשוכנע עתה כי "הניסיון לגלגל את האחריות לאירוע השריפה החמור על ממשלות קודמות הוא לא פחות מנואל". כן, חלוץ - שמכירת מניותיו ביום פרוץ המלחמה לא הייתה יותר מפרלוד למסכת כשלים כמעט בלתי נגמרת במהלכה, ושהואיל להתפטר רק לאחר הפעלת מכבש לחצים ציבורי רב - משוכנע בכל לבו כי "האחראי הראשי למחדל השריפה הוא ראש הממשלה". ומדוע דווקא נתניהו הוא האחראי ו"המחדל" אינו מתגלגל גם לממשלות קודמות, כמו לזו של קדימה, שלא נקפה אצבע לעיבוי שירותי הכבאות ולשיפורם? משום שלדברי חלוץ, "אחריות היא דבר מובנה והיא אומרת שאני אחראי על משימות כשהן מתבצעות לא טוב". אלא שאילו הייתה משימה רלוונטית כלשהי בעניין השריפה עצמה, הרי זו הייתה משימת כיבויה לאחר התפשטותה הנרחבת. ואת המשימה הזו ביצעו הנוגעים בדבר, ובכללם נתניהו, לעילא ולעילא.
הרי שריפות ענקיות אחרות שפרצו בשנים האחרונות ביוון, באוסטרליה ובקליפורניה, אשר כילו שטחים גדולים לאין ערוך ואשר נמשכו זמן רב בהרבה - לא הביאו את עמודי הקלון למרגלותיהם של ראשי אותן המדינות. העובדה כי בשלושת המקרים שירותי הכבאות סבלו מבעיות תקציב והזנחה, וכי שליטיהן של יוון, אוסטרליה וקליפורניה לא פינו את כל סדר יומם לטובת מיגור השריפות, לא הביאה לכיכר העיר את הגיליוטינה.
ואם סיבת המחדל היא אי-תקצובם הראוי של שירותי הכבאות, מדוע גם ממשלות קודמות, כמו אלו של שרון ושל אולמרט, שעשו בעניין הרבה פחות מממשלת נתניהו, פטורות לחלוטין מאחריות? תשובה לקושייה זו, חלוץ לפי שעה לא סיפק, כפי שלא סיפקה יו"ר מפלגתו החדשה, שאף היא, "באורח פלא" וכמובן "בלתי צפוי", תלתה את כל קולר האשמה בממשלה הנוכחית, ובעיקר בראשה, ופטרה את עצמה לחלוטין מכל אחריות לה.
הניצבים בדימוס זאב אבן-חן (ששכל את בתו טופז) וחיים קליין (שכואב את כאב בנו ואת מות כלתו) השלימו את שורת ההיגיון המופלאה של רון וחלוץ, וחזרו וקבעו בטון גס ובוטה, כי על ראש הממשלה חלה עיקר האשמה במות יקירתם ולפיכך עליו להתפטר לאלתר. ואיך נתניהו קשור לטרגדיה של שריפת האוטובוס על יושביו? בשלל הופעותיהם של שני הניצבים בדימוס הם לא הצליחו לתת ולוּ בדל תשובה עניינית לכך, מה שכמובן לא גרם למי ממראייניהם לדרוש כי יבססו וינמקו את אשמתם. את השאלות הבסיסיות ביותר, כמו "האם תקצוב גדול יותר של שירותי הכבאות יכול היה למנוע את ההחלטה המקומית השגויה להכניס את האוטובוס לאחד ממוקדי השריפה?" ו"האם ראש הממשלה היה אמור להיות בעצמו מקום האירוע ולהכווין את האוטובוס, ומשלא עשה כך חלה עליו כל אשמת האסון?" - אבן חן וקליין כמובן שלא נשאלו. כפי שקליין כמובן לא נשאל, למשל, האם יש קשר בין העובדה שלפני כארבעה חודשים לא אישר נתניהו את מינויו לתפקיד יו"ר דירקטוריון דואר ישראל לבין השתלחותו החוזרת ונשנית בראש הממשלה מעל כל בימה.
לעתים קרובות מדי לוקים רבים מדי במקומותינו בחוסר נכונות משווע לאחריותיות (Accountability) כלומר נשיאה באחריות ומתן דין וחשבון. במקרה דנן, הדרישה לאחריותיות-יתר הפכה בידי הארבעה, בידי סייעניהם בתקשורת ובידי גורמים פוליטיים אחרים (כמו השמאל הלאומי שקפץ על אירועי הכרמל כמוצא שלל רב, תוך שהוא פורש בפני קליין שטיח אדום באחד מכינוסיו ובלבד שיספק את סחורת ההשתלחות בביבי) - לכלי גס לסגירת חשבון עם נתניהו. כך, חלק מ"רודפי הצדק" שלנו ב-2010 היו יכולים בוודאי לחוש סולידריות של ממש עם לוחם הצדק המוטרף מיכאל קולהאס של היינריך פון קלייסט מ-1810, בעיקר אילו מושא רדיפתו - וֶנצֶל פוֹן טְרוֹנקָה - היה מזכיר להם בדמותו ובצלמו את ביבי.
