1.
קצב כסמל המדינה. למרות נטייינתו להביע את דעתנו השלילית על שפל המדרגה אליה הגיעה הפוליטיקה, הפוליטיקאים וחברי הכנסת, אסור להשליך מפרשת קצב שום דבר על מוסדות אלו.
משה קצב, עכשיו אזרח (ויש לקוות שבקרוב אסיר עם מספר סידורי באחד מבתי הסוהר), מייצג רק את אישיותו המופרעת, את שיכרון החושים, את שיגעון הגדלות והכוח. משה קצב הוא איש כוחני שאת הביטוי לכוחניותו הוא העמיד בעזרת איבר מינו. סיפוק מיידי של איש חסר מעצורים שנהנה מכל פיסת שררה שניתנה לו, בכל תפקידיו הציבוריים.
קצב אינו דוגמה לרדיפת המזרחים שעלו לגדולה. הוא לא
אריה דרעי. להיפך, הפרשה שלו מראה שהדמוקרטיה הישראלית כל כך חזקה, כל כך יציבה שהיא מאפשרת לכל אחד באשר הוא להתמודד ולהצליח. גם אם מתברר בדיעבד שמדובר בעבריין מין. הפוליטיקה הישראלית נגועה בחוליים רבים, חולת מין וסוטה - כך יש לקוות- היא עדייון לא.
קצב מייצג רק את אישיותו המופרעת, את שיכרון החושים, את שיגעון הגדלות והכוח. משה קצב הוא איש כוחני שאת הביטוי לכוחניותו הוא העמיד בעזרת איבר מינו. סיפוק מיידי של איש חסר ימעצורים שנהנה מכל פיסת שררה שניתנה לו,
2.
הטיעונים לעונש. ממחר בבוקר (ולמעשה מיום חמישי בלילה) אנו עדים לשובם של הספינים התקשורתיים, בעזרת טובי אנשי יחסי הציבור ועורכי הדין. היעד: להפחית עד כמה שאפשר במספר השנים שקצב יבלה בשנים הבאות. מסגרת השנים ידועה וברורה: בין חמש ל-16 שנים. אין מצב לפחות, לא סביר שיותר, אבל אין לדעת. המסע הזה החל בכתבה ששודרה ביומן של
יאיר לפיד, שתיעדה כל רגע בחיייהם של עורכי הדין של קצב פלדמן את אמיר. עצם שידור הכתבה לימד שאפילו עורכי התוכנית כמו עיתונאים רבים, האמינו שביום חמישי שעבר תפול הפתעה. הם לא סברו שקצב יזוכה אבל ציפו לסוג של הכרעת דין, שתאפשר להציג את שני סניגורי הצמרת כמנצחים. אבל זה לא קרה.
בפועל, בקטעים שצולמו לאחר הכרעת הדין הם נראו חבוטים, די המומים. עכשיו הם צריכים לעשות הכל כדי להוכיח למרשם, האנס משה קצב, שהם מסוגלים לחלץ אותו עם מינימום שנים של שהייה מאחורי סורג ובריח. אחרת גם הם עלולים לאבד כל דולר מחופן הדולרים שבוודאי הם תכננו לגבות מקצב אם וכאשר ייצא בצורה סבירה מהמשפט. במשך השבועות הקרובים אנו נהיה עדים להרבה מאוד ספינים וכתבות כאלו. לא מן הנמנע שימצאו "צדיקים" בסדום שילמדו על האנס סנגוריה ויזכירו את פעילותו הציבורית למען הקהילה החל מראש עיריית קריית מלאכי ועד לשבתו על כס נשיא המדינה, שכנראה גרמה לו לחשוב שהוא לא רק האזרח מספר אחת אלא גם האנס מספר אחת בישראל.
3.
אשמת התקשורת. התקשורת, ככלל, כגוף, חייבת לעשות חשבון נפש בעקבות הפרשה. הטובים והמקצוענים שבה ידעו אבל לא פרסמו. אבל התקשורת אינה אשמה לא בפסק הדין ולא בעובדה שלא חשפה את הסיפור לפני שנים אחדות. עיתונאים אינם ממלאי-מקום של חוקרי המשטרה ונציגי החוק וטוב שכך. עיתונאים נחשפים יום יום ושעה שעה להרבה מאוד מידע שלכאורה טומן בחובו חומר נפץ. בכל יום עשרות כמעט סיפורים שנראים כסיפור המאה מושלכים לפח בגלל חוסר יכולת לבססם דווקא בגלל אחריותם המקצועית ודוקא בגלל העובדה שהם מכבדים את מוסדות המדינה, עיתונאים לא ממהרים לפרסם כל דבר, בניגוד למה שרבים חושבים.
פרסום ידיעה לא מבוססת על חשדות נגד האזרח מספר אחת באונס, היה חושף את העיתונאים ואת כלי התקשורת לסכנה חמורה מאוד. אני לא מכיר אף עורך שהיה מאשר לעיתונאי, יהיה בכיר ככול שיהיה, לצאת עם סיפור כזה מבלי שיהיה לו עוגן עובדתי. את העובדות במקרה הזה סיפק קצב, למרבה האירוניה מכאן והלאה התקשורת תפקדה כפי שניתן היה לצפות ממנה. מדובר בסיפור עם הרבה צהוביות,
אמוציות. הסניגורים של קצב בנו את תיק ההגנה שלהם על הכפשת הנאנסות והפיכתן לזונות שפיתו את קצב המסכן. הם עשו זאת בעזרת התקשורת וגם בתוך כתליו הסגורים של של בית המשפט. הכל היה חשוף וצהוב כל עוד לא החל המשפט. כאשר החל המשפט בדלתיים סגורות אף כלי תקשורת לא הפר את הצווים, לא רץ לבג"צ ולא דרש לפתוח אותם. וכאן המקום אולי לחשבון נפש.
השאלה האם היה נכון להשאיר את המשפט הזה כל כך הרבה זמן בדלתיים סגורות היא שאלה משפטית גרידא, שמן הראוי שראשי הפרקליטות יתנו את הדעת עליה. האם התקשורת עשתה הכל כדי להיאבק על זכות הציבור לדעת? לא בטוח.
4.
האם השופטים הושפען מהתקשורת? כל מי שלא מבין ומפנים כי בעידן הרב ערוצי המציאות מתפרשת אצל אנשים רבים רק כפי שהיא נראית בתקשורת, לא מבין עדיין באיזה מאה הוא חי. השופטים בוודאי נחשפו לכל הדיווחים. בשום אופן אי-אפשר לומר שהם התרשמו כי התקשורת חרצה את דינו של קצב. קצב עצמו סיפק לתקשורת בהתנהלותו המוזרה, הכוחנית והמניפולטיבית סיבות טובות לא להיות לצידו.
מסיבת העיתונאים האומללה שלו, שלמעשה חפרה עבורו את הבור העמוק אליו נפל כעת, הייתה דוגמה לכך. התקשורת גם אינה מקשה אחת ולא ידוע על בתי דין סמויים של עיתונאים שישבו כל ערב והחליטו מה לכתוב ואיך. פעלו כאן יצרים, יחצנים ובעלי אינטרסים שניצלו את כוחה של המדיה. אבל הנחת היסוד הבסיסית, אפשר לומר אפילו אמונה, היא שבית המשפט לא פסק רק על-פי הלך הרוח של הציבור אלא על-פי הראיות שהונחו בפניו. אנס הוא אנס הוא אנס, אם בית המשפט ראה הוכחות, ולא משנה העובדה האם התקשורת בחוץ היא בעד או נגד. כאן לתקשורת יש תפקיד ציבורי חשוב ועליה להעביר מסרים אלו לציבור.
יש שופטים בישראל, יש בתי משפט, יש מערכת משפטית מאוזנת, מקצוענית שהיא ורק היא יכולה לקבוע שמשה קצב הוא אנס. כל עוד לא יוכח אחרת זוהי הכרעת הדין. זהו סוף פסוק. אין לנו ארץ אחרת. את הערעור צריכים לעשות במסגרות המשפטיות הקיימות לצורך כך. לא באמצעי התקשורת. לאף אחד מהעיתונאים אין את הכלים לנתח את פסק הדין ולמדוד את הראייתיות שבו. בשביל זה יש לנו את
דורית ביניש והצוות שלה.
5.
קצת צניעות. למרות הכל ועם הכל, היה קצת צורם לראות את הפרקליטות יוצאת בריש גלי ומביעה שמחה גלויה לתוצאות המשפט. הציבור לא טיפש. זו אותה פרקליטות שהסכימה לעסקת הטיעון המבישה, שלו משה קצב לא היה מחליט לעשות את טעת חייו ולדחות אותה, האזרח קצב היה יושב לו כיום בביתו ונהנה מכל רגע מהפנסיה שלו עם גילה והנכדים.
כל מי שלא מבין ומפנים כי בעידן הרב ערוצי המציאות מתפרשת אצל אנשים רבים רק כפי שהיא נראית בתקשורת, לא מבין עדיין באיזה מאה הוא חי.
את ההילה שהם קושרים לעצמם כעת צריכים במקרה הזה הפרקליטים לתת דווקא לנאשם קצב שפתח את תיבת הפנדורה, וגם ויתר על עסקת הטיעון המבישה, שאם הייתה מתקבלת, הייתה שולחת חלק מהם לפנסיה מוקדמת בבושת פנים. ואחרי הכל צורם היה גם לראות את הקצין סיגלוביץ, יושב בפנל עיתונאים אצל יאיר לפיד ומספר בחיוך בלתי מוסתר שחמש דקות אחרי שחקר את קצב הוא כבר לא האמין לו. אומנם לחקור את נשיא המדינה זו זכות שנופלת בידי חוקר פעם במאה שנה, אבל לא צריך להיסחף. פרשת קצב היא אירוע מכונן, עצוב. עכשיו צריך להמשיך הלאה.
את ההילה שהם קושרים לעצמם כעת צריכים במקרה הזה הפרקליטים לתת דווקא לנאשם קצב שפתח את תיבת הפנדורה, וגם ויתר על עסקת הטיעון המבישה, שאם הייתה מתקבלת, הייתה שולחת חלק מהם לפנסיה מוקדמת בבושת פנים.
