|
אין עיתון אובייקטיבי ואין עיתונאי אובייקטיבי
|
|
|
ההנחה ש עיתון או עיתונאי חייבים להיות אובייקטיביים, היא הנחת שווא. אין אדם, ועיתונאי הוא אדם, שהוא אובייקטיבי. איך יכול אדם שמסקר תחום מסוים להיות אובייקטיבי. אדרבה, ככל שהוא ייתן ביטוי למה שעיניו רואות או אוזניו שומעות, ככה הוא ימלא את המשימה שלו. ניקח לדוגמה את התחום של התנחלויות מחד-גיסא, ותושבי השטחים הפלשתינים מאידך-גיסא. וניקח אותה מ"ערוץ 1", שהוא ערוץ ציבורי ממלכתי, אשר חייב, לפי החוק, ליתן ביטוי לדעות ולהשקפות שרווחות בציבור. דומני שבאחד הפוסטים כבר הערתי בהקשר זה, שהכתב לענייני התיישבות (קרי: התנחלות), בני ליס, איננו אובייקטיבי. הוא מדווח נאמנה על הנעשה והנשמע בשטח, כפי שרואים וחשים זאת המתנחלים. אולם אין מולו עיתונאי אחר אשר מדווח נאמנה על מה שמתרחש מעבר לקו הירוק בקרב הפלשתינים. בכך, ולא באופן הסיקור של בני ליס, מערכת "מבט" אינה אובייקטיבית, ואילו עיתון הארץ הוא "אובייקטיבי" במירכאות כפולות. הוא נותן ביטוי גם לדעות לאומיות ואף לאומניות, גם לדעות שמאלניות, להשקפות דתיות ואנטי-דתיות וכיו"ב. בעמדת המערכת או במשקל שהוא נותן לכל אחד מן התחומים הללו, העיתון אינו אובייקטיבי, ולא מצפים שיהיה כזה, שכן הוא, בין היתר, עיתון פרטי. הערת אגב: בדיווח על השריפה ברכבת ישראל, במקום לשאול חוות דעת מומחה מבחוץ מדוע הנוסעים לא יכולים היו לפתוח דלתות, אורי רווח, כתב דתי, שאל חסיד חב"ד לסיבה וזה יעץ לשים קופות צדקה. זה לא צימוק, ואם הכתב, אם יש לו נטיות חב"דיות, חשב ככה, עורך "מבט" היה צריך להוציא את הצימוק מן העיסה. בכלל, "מבט" יכול היה להיות טוב יותר אילו העריכה הייתה קפדנית יותר. מהדורה של מחצית השעה, ללא פרסומת מרסקת, עדיפה בעיניי על מהדורה בת שעה עם פעלולים, חתוכה בפרסומת תפלה.
לעצם הנושא, אני לא חושב כי התשובה לשנאה היא הבלטת השנאה. להפך, התשובה לשנאה היא הבלטת הטוב שבאמפתיה, באהבת הזולת. ציינתי כי שיא הרוע והשנאה מצאו ביטוי בשואה. אני רואה לנכון להביא כאן קטע ממנשר ניצולי השואה לעולם (שאת כולו אני מתכוון לפרסם לקראת יום הזיכרון הבינלאומי לשואה ב-27 בינואר).
על-אף שזכרון השואה טעון וספוג בחורבן, ברוע ובאובדן צלם אנוש המאיימים על כל ערך אנושי, אנו, הניצולים שצעדנו בגיא צלמוות וראינו כיצד משפחותינו, קהילותינו ועמנו מושמדים, לא שקענו אל תהומות הייאוש ולא איבדנו את האמונה באדם ובצלם אלוהים. אנו מבקשים לחלץ מן הזוועה שחרצה בבשרנו, מסר חיובי לעמנו ולעולם - מסר של מחויבות לערכי האדם והאנושות.
|
|
הגדרה, בדומה לאבחון, אינה סובלת טשטוש
|
|
|
אם היו שואלים אותי מהי הגדרה הולמת של החברה הישראלית, לא הייתי מכניס בה את השנאה. יש דעות קדומות. לדוגמה, לאחר הכרעת בית המשפט בעניין משה קצב, חיכיתי שמישהו יטען שזה בגלל שמשה קצב הוא מזרחי. ואכן בערב, במהדורות החדשות, השמיעו כמה מתושבי קריית מלאכי, עירו של קצב, שזה "בגלל שבית המשפט הוא אשכנזי". וכי מי הוא היה כאשר התמנה לנשיא? - אשכנזי? אינני יודע כמה חושבים ככה, אבל ודאי שיש כאלה. יש גזענות בווריאציות שונות. יש הלכה מאובנת חשוכה שנכפית עלינו, יש באופן כללי וכוללני - היעדר אכפתיות, הרבה דיבורים ומעט מעשים, תופעה שלא הייתה פעם. כל אלה קיימות. וגם צביעות קיימת בכל הרבדים.
שנאה קיימת, הרבה יותר במישור האישי, האינטר אקטיבי, מאשר הציבורי. בשפת היידיש ישנה קללה: "אֶז ער זולט ברענען ווי קין, אונד מזולט איים לעָשן מיט בנזין". התרגום שמתחרז הוא משהו כזה: "שידלוק כמו נר ויכבו אותו במבער". אז יש שנאה ויש קנאה ויש טינה, אבל אי-אפשר להפוך את אלה לדבוקה אחת. לכל אחת מאלה ישנה סיבה - מה הסיבה? זאת השאלה הרלוונטית - החינוכית, הציבורית, המשפטית וכיו"ב.
בכל מקרה, וזה נושא המאמר, התקשורת שמסקרת אירועים אלה היא שחייבת לראות את הדברים בפרופורציה ובצורה כזאת לדווח עליהם ולא להצטרף לאיזה עליהום. לנהל מערכה נגד כפייה דתית, זה חשוב. להיאבק בפגיעה באזרחים ערביי ישראל - זה חיוני. לאכוף את החוק על מפריו - זה דחוף. אבל התקשורת שאמורה להיות כלב השמירה של מערכת ערכים דמוקרטית ואתית, פוגעת בה עצמה, במרקם שלה. לי, כאיש תקשורת במקצוע ובדיסציפלינה האקדמית, צר לי באופן מיוחד שכמנוי עיתון הארץ זה יובל שנים חש מאוד לא בנוח, בלשון המעטה, על הצבע שמשנה. פשקווילים שייכים למחוזות אחרים.
לעניות דעתי, הסמכות שניתנה למדיה, או שהיא נטלה לעצמה, מכוח המשטר הדמוקרטי שלנו, חייבת להיות משולבת באחריות עיתונאית. אי-ערבוב דעה וידיעה הם אחד העקרונות.
|
|
קבלת אדם או דחייתו הן לא אהבה או שנאה
|
|
|
במדינת היהודים - השואה היא ערך מכונן, אבל את לקחי השואה שאנו מתאמצים מאוד להפיץ לעולם, לא הפקנו כאן בתוך תוכנו. רחוק מזה - לדאבון לבי. יתרה מזאת, לדעתי, הסוגייה אינה איזו שנאה פתולוגית. הסוגייה היא הסתה כמקור, ודעות קדומות שההסתה מחזקת אותן. בדרך כלל על-רקע דתי של הדתות המונותאיסטיות - יהדות, נצרות ואיסלאם - אשר כל אחת מהן טיפחה עוינות כלפי האחרת. אם נראה את השנאה כיישות בפני עצמה, נחטא ונחטיא. זאת ועוד; כמו בכל האירועים שמתפרצים אצלנו, חסרה הפרופורציה. קשה לבוא בטענות לתושבי שכונה שחשים כי בשל העובדים הזרים בסביבה, אחוזי הפשיעה אצלם עלו. או שהם קוראים כי 17% מנשאי האיידס הם מהגרי עבודה ומבקשי מקלט, והם חרדים. אני משוכנע שאילו אותם מבוקשים ומהגרים היו ברובע אחר או בעיר אחרת, תושבי דרום תל אביב לא היו "שונאים" אותם. הם גם לא גזענים. מן הסתם יש עוד אלמנטים שנובעים מתחושת תסכול.
במדור "שיחת היום" ב הארץ (23.12.10), אמר אלי מזרחי, יו"ר פעילי קריית שלום, שהפגינו נגד העובדים הזרים: "ראשית אין שנאה. אין לנו שום דבר נגד הזרים האלה או נגד המסתננים. יש לנו את הבעיות שלנו, של התושבים, של השכונות. האוכלוסיה בדרום העיר תל אביב, המצב הסוציו-אקונומי נמוך. זו אוכלוסיה חלשה. הביאו לכאן עוד אוכלוסיה חלשה כדי להחליש את המקום עוד יותר. פרט לזה ישנם כל הבעיות והמטרדים הנגרמים בעקבות ההצטופפות הזאת של האנשים מסביב השכונות ובתוך השכונות: כשפירא, התקווה וקריית שלום. זה גורם למטרד ולפחד. הורים פוחדים על הילדים שלהם. אני רוצה להאמין שלא נגיע למצב של אלימות, ושהממשלה תתעשת ומה שיותר מהר כדי שזה לא יגיע לכך".
נאמנים עליי דבריו אלה של אלי מזרחי. זה לא אומר שאין שנאה בארץ. יש כל מיני פגעים, והשנאה ביניהם, אבל היא אינה מייחדת אותנו. עניין אחר הוא ההסתה לשנאה, או לאפליה או לחרם. המסמך שפרסמה קבוצת רבנים נגד השכרת דירות לערבים, יש בו זדון מכיוון שהוא כוללני, ויש בו הפרת חוק מצד מי שהם פקידי מדינה; והרבנים וכלי הקודש אצלנו, לרבות הרבנים הראשיים, הם פקידי המדינה; הם גם עושים שם רע לדת.
דומני שבהגדרת שנאה חל כאן איזה שיבוש, יישומי ומשמעותי. יש, כאמור, שנאה, אבל אי-אהבת השונה, הערבי, הדתי, החילוני, ההומאני, אינה בהכרח שנאה. גם אלה שדוגלים בטרנספר של ערביי ישראל, היו אולי אוהבים אותם אילו התפנו לשטחי הגדה. גם אני חושב שצריך להיפרד לא מערביי הארץ אלא מן הפלשתינים כשכנים, ולשכנים טובים, בשתי מדינות, וכאלה הן כאשר יש גדר ביניהם. אני מקצין את הדוגמה במתכוון, מכיוון שגם מי שמנהל מערכה נגד "שנאה", מביא זאת לידי הקצנה. קיימת הסתה, כפי שאמרתי, קיימת אנטיפתיה, וקיימים אינטרסים יומיומיים של תושבים, שלדידם יש כאלה, שלא חשים בבעיה על בשרם ומנהלים מאבק על בשרם שלהם, של אלה שמוטרדים ממנה. תחושה שלא נעדרת בסיס.
|
|