|
"היום יום שישי, כ"ד בטבת תשע"א. אתמול ישבתי בבית קפה בשעה שהוקרא פסק הדין בעניינו של הנשיא לשעבר קצב. בשולחן סמוך ישבו שלוש שנים, ואחת מהן דפדפה ב'איי-פון' שלה, ולפתע ספק אמרה - ספק צעקה: 'הוא מואשם באונס, הוא מואשם באונס!'. שלוש הנשים צעקו: יש! והייתה צהלה בקולן. וחשבתי לעצמי שזה לא יום של צהלה בכלל, אלא של מבוכה, מבוכה גדולה ונוראה של עננה שחורה וחיוורון מעיק. אמש, היה אחד מן הימים הקשים והמטלטלים בתולדותיה של המדינה. מסתבר, שלא רק מלחמה מטלטלת ארץ, או שריפה או שיטפון או רעידת אדמה. גם בית משפט, יכול לטלטל ארץ. ביום בו עומד נשיא, נשיא על ספסל הנאשמים ומואשם כל-כך. והייתי עצוב, ועודני. בשביל כולנו. כאילו נענשנו כולנו. נשיא בישראל איננו כאחד האדם, נשיא בישראל הוא סמל, דגל, ומדמותו ומעשיו נשקפים החוצה כולנו, כציבור, כעם, כאומה. ואני זוכר דווקא עכשיו, אני זוכר רגעים של פאר בהיכלו, בהם שועי עם ומנהיגים מורמים מעם מצטופפים בצילה של המשרה הרמה, כובדו והתכבדו אז בכבודו. לא פעם הייתי שם גם אני והתרגשתי כמו כולם לכבוד שניתן לי מן הבית ומן הדר בו נושא המשרה הראשונה שבעם. והיום, אני עצוב מאוד מאוד. והייתי רוצה לומר עוד ועוד, עוד דברים, ומאחר שאינני שופט ואינני פרשן, לא עורך-דין, לא עיתונאי, אפילו לא קריין חדשות אינני, אלא אחד העם. אז ככזה אני בוחר להשתמש בנאמר בעמוס ה', י"ג: "לָכֵן, הַמַּשְׂכִּיל בָּעֵת הַהִיא - יִדֹּם: כִּי עֵת רָעָה, הִיא " ( יהורם גאון, "גאון ברדיו", 31.12.10).
ואני גם מוכן להציע הצעה: יהורם גאון לנשיאות המדינה. יסלח לי יושב-ראש הכנסת מר ראובן ריבלין. מר ריבלין, איש ירושלים, הוא פוליטיקאי. מר ריבלין הוא איש ישר, אך איש פוליטי. זוהי איננה קללה, ח"ו, אך ודאי לא בשורה. יהורם גאון, המשכיל בעת הזו, אוהב עמו, המסמל את תרבות העם היהודי, הישראלי השפוי, שעבר את כל תחנות התרבות מהנח"ל ועד שירי נעמי שמר מלחינת ההמנון, עבדה הדל של המולדת שהיה לשחקן ב"מבצע יונתן", ששר שיר מזמור ל'ארץ נהדרת', לא חוצה את הקווים כמו שאר אמני ישראל או הומאני-ישראל, השוכחים את אמירתו של פרופסור ישראל אלדד ז"ל: "טוב להיות בעד עצמנו".
הייתי בפריס וגם ברומא / ראיתי את שבעת פלאי תבל, / בקוטב הצפוני וגם דרומה, / אך אין מקום כמו ארץ ישראל...
|