בהתמקדות במותה של תושבת בילעין, אנו בוחרים להתעלם מסיפורו של הכפר כולו, המשתרע על פני 20 השנים האחרונות, וכל פרק בו מביא לשיא חדש את הביורוקרטיזציה של הרוע ואת הפגיעה המתמשכת בשלטון החוק.
תחילתו של הסיפור בהכרזה על 780 דונם מאדמות בילעין כאדמות מדינה ב-1991. הכרזה זו לא נשענה על הנוהל המקובל - אי-עיבוד של האדמה - אלא על בקשה של "הקרן לגאולת הקרקע" ממנהלת המחלקה האזרחית בפרקליטות המדינה דאז, פליאה אלבק, לרשום את האדמה כאדמת מדינה, בטענה כי רכשה אותה, אך היא אינה מעוניינת לרשום אותה בטאבו. אלבק הסכימה, בלי לבדוק כלל את טענת הרכישה כמתחייב בחוק, ולאחר מכן להעביר את האדמות לקרן. על אלו הקימו את "מתתיהו מזרח".
ב-2004 נפתח הפרק השני בסיפור. פרנסי מודיעין עילית החליטו, כי אין די בבנייה של 1,500 יחידות דיור בשכונה החדשה, וביקשו להכפיל את המספר ל-3,000. אך טרם אישורה של התוכנית החדשה, מיהרה הוועדה המקומית להנפיק היתרי בנייה לא חוקיים, וחברות הבנייה מיהרו להקים 22 בניינים על סמך ההיתרים הלא חוקיים, ו-21 ללא היתרים כלל. בפברואר 2007 אישרה סופית המועצה העליונה את הבנייה הלא חוקית, והפכה את מתתיהו מזרח למאחז הגדול ביותר ה"מולבן" בדיעבד.
הפרק השלישי עוסק בתוואי גדר ההפרדה. תחילתו ב-2004, במכתב שהגישה מערכת הביטחון ובו הקביעה, ש"התוואי נקבע משיקולים ביטחוניים וטופוגרפיים", וסופו ב-2007, בפסק דין של נשיאת בית המשפט העליון, שבו היא קובעת, כי "תוואי הגדר נקבע במקום שהוא נטול יתרון ביטחוני. הוא מסכן את הכוחות המסיירים לאורך התוואי". בית המשפט קבע בבירור, שמתכנני תוואי הגדר הקריבו את הביטחון על מזבח השאיפה להרחיב את ההתנחלות, וגייסו לשם כך את כל הפרוצדורות שבסמכותם. "אין להסביר תוואי זה אלא ברצון לכלול את ממתתיהו מזרח ממערב לגדר", קבע פסק הדין.
הפרק הרביעי נוגע לזלזול שבו התייחס צה"ל לפסיקה של בג"צ. אף שבית המשפט ציין שמונה פעמים בפסק הדין, כי "על תוואי הגדר החדש לכלול את השטחים המעובדים בנחל דולב ואת השטחים המיועדים לשלב ב' של שכונת 'מתתיהו מזרח' ממזרח לו", פרסם צה"ל, עשרה חודשים מאוחר יותר, תוואי חדש המשאיר שטחים אלה ממערב לגדר. הנשיאה ביניש חזרה ופסקה באוגוסט 2008, כי "נוכח הדברים שהתבררו היום, יכינו המשיבים את תוואי הגדר החלופי באופן שיעלה בקנה אחד עם העקרונות שהותוו בפסק דיננו". ב-16 בספטמבר חזר והגיש צה"ל הצעה נוספת לתוואי. אך שוב קבע בג"צ בפסק ב-15 בדצמבר, כי "נמצא כי אין בחלופה שנבחרה כדי לקיים את הוראות פסק הדין".
הפרק האחרון נוגע להשתהות הארוכה של מערכת הביטחון בכל הנוגע להשלמת הקטע החסר ולפירוק הגדר הקיימת. העתקת הגדר בזמן הייתה יכולה למנוע את אירועי השנתיים האחרונות, ובעיקר את הפיכתה של בילעין לסמל ומודל להתנגדות העממית לפלסטינים כולם.
