אימא, אבא - איפה הייתם כשרבבות צעדו להגנת הדמוקרטיה?

בילדותנו התחרינו בתשובות מבדחות לשאלה מהו שיא החוצפה. עודד, חברי עבות השיער, אהב את התשובה - לבקש מסרק מקרח... עכשיו, כשבגרנו, אנחנו נוכחים לדעת שיש שיאי חוצפה גדולים בהרבה - מיתוס "ישראל רוצה שלום והערבים רוצים מלחמה"; העדפת "קברי אבות" על חיי בנים; כסף להתנחלויות - ולא לשכונות; התחייבויות לפינוי "המאחזים הבלתי חוקיים"...; "נאום בר-אילן"; "אין מצור על עזה" - ודילולו; "מכתב הרבנים", צאצאי "כי גרים הייתם" מפגינים נגד פליטים - אוי, כמה שיאי חוצפה אנחנו שוברים לאחרונה. אך דומני שאין מחלוקת שהשיאים של החוצפה השנה שייכים לשר החוצ-פה אביגדור ליברמן. בתחילה התמקד, כראוי לשר חוץ, בהתגוללות על ראשי מדינות שכרתו שלום עמנו - הנשיא מובארק והמלך עבדאללה השני. אחר-כך הכריז שארה"ב ואירופה אינן מוקדי מדיניות החוץ שלנו, אלא מדינות חבר העמים ודרום אמריקה, ובמדינות אלו גם הירבה לבקר. התוצאה: רוסיה ובלרוס מסייעות לאירן, ודרום אמריקה מובילה את ההכרה במדינה פלסטינית. עם הצלחות אלה הרגיש ליברמן בטוח דיו כדי לסתור את מדיניותו המוצהרת של ראש הממשלה שלו, נוכח ראשי כל מדינות תבל, באו"ם. אז החלו ליברמן וחבר מרעיו להוביל את יוזמות החקיקה הכי גזעניות, הכי מקארתיסטיות, הכי פשיסטיות. שיא חדש של חוצפה כבש ליברמן, נשוא האשמות הפליליות במשחקי כספים עלומים, בשלחו אחת מנושאות הכלים שלו לדרוש ועדת חקירה על - מקורות מימון... כמובן, של ארגוני שמאל... שמתם לב, אגב, לדמיון בין ליברמן לנסראללה? שניהם בריונים המשחקים במדיניות, שניהם מערערים את הדמוקרטיה, שניהם משחיזים נאומים ארסיים, שניהם נוקטים באיומים ובסחיטות; שניהם דיקטטורים המקיפים עצמם בגמדים. אלא שהגמדים של נסראללה רק מתפטרים בפקודתו מהממשלה (הלבנונית), ואילו הגמדים של ליברמן מגייסים גמדים נוספים - גמדים מלוכדים, גמדים מתקדמים, גמדים עובדים... הכנסת מתקרנפת. וכך הגענו עתה לשיא-שיאי החוצפה: פוליטיקאים חלולים מתלהמים במיטב המסורות של הבולשביקיות והפשיזם - תוקפים שוחרי שלום, דמוקרטיה וזכויות אדם במיטב החזון המערבי. טרור רעיוני. הגיע הזמן להתייצב בהמונינו להגנת הדמוקרטיה. זהו, לטעמי, הרציונאל של ההפגנה מחר, מוצאי שבת, בתל אביב, להגנת הדמוקרטיה. השתתפתי במאות הפגנות בימי חיי. בעשרות מהן ריכזתי את הארגון. אני יכול, לכן, להעיד, שרובן היו לא אפקטיביות, ושיפרו רק את מצב רוחנו, המשתתפים. אך הפעם זו איננה עוד הפגנה. ההפגנה של מחר שייכת לשרשרת של ההפגנות הבודדות שנערכו בצמתי הכרעה היסטוריים, קיומיים, ולכן היו אפקטיביות. כך היה ב-1974, בסדרת הפגנות מוטי אשכנזי אחרי מלחמת יום כיפור - כשדרשנו, בלא הבחנה של ימין ושמאל, את התפטרות גולדה ודיין, והצלחנו. כך היה ב-1977, בהפגנת ה-100,000 ערב קמפ-דייוויד - כשקראנו לבגין "צאתך לשלום - שובך עם שלום", יצרנו תמיכה ציבורית שגרפה גם את בגין, והצלחנו; כך היה ב-1982, בהפגנת ה-"400,000" - כשדרשנו ועדת חקירה לטבח בסברה ושתילה, והצלחנו; כך היה ב-1983, במצעד האלפים בירושלים - כשדרשנו ליישם את המלצות ועדת החקירה ולהדיח את שר הביטחון שרון, והצלחנו - במחיר נורא של חברנו אמיל גרינצווייג שנרצח שם, ושמונה נפצעו; וכך היה ב-1995, בהפגנת "כן לשלום - לא לאלימות", כשהבאנו לידי ביטוי את התמיכה הרחבה ברבין ובשלום - עד שחלאה ירתה בשניהם. ההפגנה מחר היא חוליה חשובה בשרשרת הקיומית המכובדת הזו. ההפגנה מחר היא מסוג ההפגנות שלגביהן ישאלו אתכם פעם הילדים - אימא, אבא - איפה הייתם כשרבבות צעדו להגנת הדמוקרטיה? וגם הפעם שמאל וימין יחדיו, יהודים וערבים, מטף ועד זקן. וכל הכבוד לחבר הכנסת מאיר שטרית שהבין זאת גם הוא - והודיע שישתתף. כן, חובה להשתתף מחר. חובה. גם אם יירד גשם, גם אם נצעד במטריות.