אירוע שגרתי לכאורה שהתרחש לא מכבר בטקס השנתי של עמותת אומ"ץ הצביע על תופעה מעציבה. מבקר המדינה מיכה לינדנשטראוס, האיש שעשה ככל יכולתו, ואולי אף יותר, כדי לקדם ולטפח את שמו ברבים, כשל בתפקידו ונאלץ לעטות על פניו בושה כואבת. לפתע, ללא כל אזהרה מוקדמת, הסתבר לו שאנשים רבים כלל אינם יודעים מיהו ואף אינם מזהים את מראה פניו שאותו הוא מאוד משתדל לחשוף לתודעת הציבור - גם אם באופן עגום-סבר. ומעשה שהיה כך היה: שומר הסף במוזיאון תל אביב שבו התקיים האירוע, לא הכיר את המבקר שהגיע באיחור, וסירב להרשות לו להיכנס לאולם שבו התקיים הטקס. כל התחנונים לא הועילו. המבקר נעלב - כנראה עד מעמקי כבודו האבוד - עזב את המקום בזעם, אולי כדי למצוא לעצמו פינה שבה יוכל להתבודד עם עצמו ולגבש תוכנית חשיפה עצמית חדשה, אולי יעילה יותר. רבים בישראל תוהים מה מקור רדיפת הפרסומת האובססיבית המלווה את פועלו של המבקר. על פניו נראה כי לינדנשטראוס הציב לעצמו יעד אסטרטגי ראשון במעלה, קודם אפילו לביקורת - להפיץ את שמו ומראה דמותו ברבים, אולי כי משמעות הדבר בעיניו, שככל שירומם שמו תגדל תהילתו והציבור בישראל יחשוב עליו רק טובות. בבסיסה של שיטת פרסום עצמית כזו עומדת, בדרך כלל, ההנחה כי כלל אין זה חשוב כיצד ידברו עליך אלא שידברו עליך, ואפילו ישאו את שמך במעין חרדת קודש השמורה רק לצדיקים. לצערו של לינדנשטראוס, שיטה זו בטעות יסודה. התקרית המעליבה בטקס אומ"ץ מוכיחה כי ככל שהמבקר הזה טורח בחשיפת שמו ומעמדו ה"מורם מעם" בעיני עצמו, כך הוא ממאיס את עצמו בעיני חלקים נרחבים בציבור. כאשר הציבור מנסה לקבוע מהם קני-המידה שלפיהם ניתן לשפוט אדם, הנטייה הנוהגת היא להיאחז בנכסים ברי-קיימא. למשל: מה גודלה של הפמליה שהוא גורר אחריו; איזו הכנסה עצומה יש לו; באיזה בית "חלומי" הוא מתגורר; איזו יפהפייה נצמדת אליו, ועוד. על שגיאה כזו בהערכת הבריות כבר אמר אחד מחכמי רומי הקדמונים: "האם תדע מדוע איש מסוים נחשב בעיניך לבעל שיעור-קומה? כיוון שאתה לוקח בחשבון גם את גובה עקביו. אם יניח בצד את העקבים, את עושרו ואת כבודו, ויביט על עצמו כשהוא עוטה על גופו רק את עורו - או אז נלמד לדעת מיהו באמת". הכבוד המוגזם שבו מנסה המבקר לינדנשטראוס לעטות על עצמו כהילה זוהרת, משול לדברן אחד שהסביר כי מקצועו הוא לשוות לדברים קטנים רושם של דברים גדולים. משל למה הדבר דומה? לסנדלר שיודע לייצר נעלים גדולות בשביל רגליים קטנות. הימים שיבואו עלינו לטובה בתום תקופת כהונתו של המבקר לינדנשטראוס ישחררו אותנו, כך יש לקוות, מחוק מבקר המדינה במתכונתו הקיימת. חוק זה, והשופט בדימוס הממונה על מימושו והרומס ברגל גסה את כללי הצדק הטבעי ואת זכויות היסוד של אנשים בישראל, הוא היחיד בישראל שאין עליו פיקוח או בקרה. משרדי הממשלה הגדולים והקטנים מבוקרים על-ידי מבקר המדינה, גם המערכת השיפוטית נתונה לביקורת, פסקי-דין ניתנים לערעור ורק מבקר המדינה ניצב מעל לחוק, מחוץ למסגרות החוק. ואיש אינו שואל, ואולי אינו מעז לשאול, מי מבקר את המבקר. במצב הדברים הנוכחי, מבקר המדינה הוא גם החוקר, גם התובע, גם השופט וגוזר הדין וקביעתו סופית. התבטאויות שלוחות רסן בדוח המבקר נשענות פעמים רבות לא על עובדות מוכחות אלא על השערות ו/או הערכות הבנויות על כרעי תרנגולת. זה אף זה: האשמותיו של המבקר יכולות להרוס את שמו הטוב של אדם מבלי שתהיה לנפגע כל ערכאת ערעור, כאשר המוציאים את השם הרע מסתתרים בפחדנות ראויה לגינוי מאחורי חומה עבה של סודיות והתעלמות מראיות מוצקות ובדוקות. כללי הצדק הטבעי מופרים ללא הרף ופקידי המבקר חוקרים בחופשיות רבה מבלי להתחשב בזכויות יסוד של הנחקרים וגם לא בעובדות האמיתיות. והצרה הגדולה מכל: איש מבין המבקרים אינו נקרא לתת את הדין על מחדליו או מעשיו. וכך, במקום לחפש פגמים הדורשים תיקון, כתפקידה האמיתי של הביקורת, עובדי המבקר עוסקים בחיפוש "פושעים" וכל המרבה בחשיפתם הרי זה משובח בעיניהם. נכון כי רבים מעובדי מבקר המדינה מוכנים לשמוע את האמת מפי המבוקרים, אך איש אינו יכול לחייב אותם להתחשב באמת, כאילו אין דין ואין דיין, כאילו לא קיימים חוקים יסודיים שגם אנשי המבקר חייבים לכבדם. על-פי החוק הקיים, רשאי מבקר המדינה לחקור כל נושא שיעלה על דעתו, אם התבקש לחקור וגם אם רק עלה לפניו בחזיון לילה נושא שראוי "לצלול" למעמקיו רק כדי לזכות בכותרת. התוצאה העגומה מן הפגם החוקי הזה: גוף רב-עוצמה כמו מבקר המדינה יכול להרשות לעצמו להעניש את מבוקריו עוד בטרם הושלמה הביקורת ולהדליף לתקשורת דברים לא בדוקים באורח יסודי, סיפורים שלא הוכחו במסלול המשפטי שקובע החוק, כאילו המדובר בדברי אלוהים חיים. בקיצור: לנוכח עיני העם המשתאה נוצרת בישראל מערכת שיפוטית חדשה ומסוכנת שאינה חייבת לוודא את העובדות באורח משפטי, ללא חקירת עדים בכלים משפטיים, ללא יכולת ערעור. ומערכת זו היא גם המוציאה לפועל את ההוצאה להורג של מי שלא שפר חלקו ונפל לטרף בין מלתעותיה.