כבר ידוע בשער בת רבים שפרשת השבוע, פרשת "יתרו" הגם שהינה הפרשה הקצרה ביותר שבספר "שמות" עקב היותה בת ע"ב פסוקים בלבד [וסימנך: "הנה אנכי בא אליך בעב הענן"], ברם, אוצרת בקרבה מגוון נושאים רבי ורחבי היקף הידועים לכל קורא, לומד ומעיין. כמו למשל: הקמתה הראשונית של התשתית המשפטית-המוסדית, "מעמד הר סיני" (שקריאתו בציבור מידי שנה מרגשת ומרטיטת לב). כמו-כן, בפרשתנו מנויות 17 מצוות העוסקות במצוות שבין אדם למקום, כמו גם במצוות שבין אדם לחברו. לצערנו, אין זה המקום והזמן להרחיב משום "גזירת אורך ועורך". וד"ל.
בפתיחת הפרשה עדים אנו לסיפור מקראי מדהים ומעורר מחשבה ולמותר לציין, שהמסקנה המתבקשת מכך היא אחת: קביעת ויצירת קוד אתי להתנהגות רצויה ונכוחה, התנהגות של הליכה על-פי מצפון וצו הלב, גם אם אין זו "הליכה בתלם", הליכה רגילה בקרב בני האדם ואפילו, שפעמים, משלם האדם עליה מחיר כבד עד כדי סיכון חייו ממש.
ובמה דברים אמורים? - יתרו, חותנו של משה, מגיע אל המדבר עם צפורה אשת משה ושני ילדיה משום ששמע "את כל אשר עשה אלוהים למשה ולישראל עמו. (ו)כי הוציא י-ה-ו-ה את ישראל ממצריים". לאחר קבלת פנים מפוארת והתאקלמות במחנה ישראל, יתרו אף יוצא בהצהרה היסטורית [לא: היסטרית]: "ברוך י-הו-ה אשר הציל אתכם מיד מצריים ומיד פרעה..." למחרת, יתרו אף מגדיל ומציע הצעה הקשורה טכנית לבניית תשתית משפטית-מוסדית ומנמק זאת באופן הגיוני והגון.
ונשאלת השאלה: על שום מה זכה יתרו מבין כל עובדי האלילים הרבים שתיקרא פרשה שלמה על שמו? מדוע יתרו זכה ושמו נחרת לנצח בפנתיאון השמות של גדולי ישראל?!
ונראה לומר בהסתמך על דברי חז"ל [מדרש רבה ב', י"ז] שאף שיתרו היה במעמד ובסטטוס רוחני וחברתי גבוה ביותר בארץ מדין, עוזב הכל והולך אחר צו ליבו ומצפונו [מן המדרש]: "יתרו כומר ושר לעבודת כוכבים היה. ראה שאין בה ממש, קרא לבני עירו ואמר להם: 'עד עכשיו הייתי משמש אתכם...בחרו לכם כומר אחר'. עמד והוציא כלי תשמישי עבודת הכוכבים... עמדו ונידוהו: שלא יזדקק לו אדם. לא יעשו לו מלאכה ולא ירעו את צאנו..." [מן המדרש]. גירוש בנותיו מליד הבאר, על-פי הסיפור המקראי בתחילת ספר שמות [פרק ב', פסוקים ט"ז - י"ז], מוכיח בעליל את נידויו והרחקתו מחברתם. יתרו אפילו מתקשה למצוא אדם שיסכים לרעות את צאנו, ובתשלום. שבע בנותיו "שהתנדבו" לרעות את "צאן אביהן" גורשו בביזיון על-ידי רועים אחרים. יתרו אינו "עושה חשבון" למעמדו הרם, בועט בכל "המוסכמות הפגאניות" [מדרש גם] ובא אל הר האלוהים להסתופף בצילו של אלוהי ישראל. יתרו אינו מהסס גם לשלם את המחיר החברתי הכבד בנהייתו אחרי האמת הפנימית אליה הוא מגיע, והוא מחיר הנידוי החברתי.
כאן נעוץ ההבדל המהותי בין "שמיעתו" של יתרו (אודות יציאת מצרים, קריעת ים סוף ומלחמת עמלק) ובין "שמיעתם" של שאר אומות העולם, עובדי האלילים. אין כל ספק שגם הם שמעו על ניסי ה' לעמו ישראל במצרים ובים סוף כעדותה של התורה ב"שירת הים" [שמות ט"ו, י"ד-ט"ו]: "שמעו עמים ירגזון...". אמנם, תגובתם הייתה חיל, אימה ופחד, וחלקם, כעמלק ושות' אף יצאו להילחם בישראל. שמיעתם הייתה טכנית גרידא. יתרו שהתחיל בהכרת האמת כשהוא שומע על הניסים הנוספים, עובר הוא משמיעה טכנית ליישום רוחני מיידי, ומתגייר. כמאמרם של חכמנו ז"ל על הביטוי "ויחד יתרו" [ילקוט שמעוני, רמ"ח]: "יתרו ייחד שמו של הקב"ה ונעשה יהודי". ובמקום אחר נדרש [מדרש תנחומא]: "אל תקרא 'ויחד'. אלא - 'ויהד'. מלמד שיתרו נעשה יהודי".
מדרך חשיבתו, החלטתו, פעולתו, הנהגתו של יתרו יכול כל אחד מאיתנו לקחת קוד התנהגות מוסרי חשוב ביותר וליישמו "הלכה למעשה" בחיי היום יום. ובמילים אחרות: על האדם לשאוף לעשות את הראוי ולא רק את מה שנוח לו לעשות. על האדם לברוח מלתת יד, באופן עקיף ו/או ישיר ממעשים בלתי מוסריים. עליו להגיע להכרת האמת הפנימית ומשם הדרך קצרה ליישום המעשי. יתרו, שאחד משמותיו היה רעואל שחז"ל דרשהו "שהיה רע לאל", הוכיח במעשיו שניתן לדרשו: "לבסוף, נעשה רועה לאל" [מדרש גם]. ולאחר התגיירותו אף הפך להיות מאלה המציעים לאחרים: "אנא, לכו ורעו את האל האמיתי היושב בשמיים" [מדרש גם]. יתרו הסיק ויישם מכוחו שלו, ובכך היה מיוחד. משכך, ראוי יתרו שתתייחד פרשה על שמו כמסר לדורות.