|
|
|
|
[צילום: פלאש 90]
|
|
|
בסוף שנות ה-80 התיימרה השמינייה הצעירה להנהיג את מפלגת העבודה ואת המדינה. רק אחד מהשמינייה, עמיר פרץ, שרד בפוליטיקה. סיעת העבודה מונה היום שמונה בלבד, כשלא ברור אם השמינייה תחזיק מעמד או שמא חלק מחבריה יחברו לקדימה או למפלגת שמאל חדשה שתקום. בדומה לשמינייה שהזכרנו, כמעט כל אחד מחברי הסיעה רואה את עצמו מנהיג, וברקע נמצאים גם עמרם מצנע ו אופיר פינס שעשוי לחזור ולהתמודד. למפלגת העבודה, כך נראה, יש היום יותר מתמודדים על ראשות המפלגה מנציגים בכנסת. גם אם תקום לתחייה, מפלגת שלטון היא כבר לא תהיה. במקרה הטוב, מפלגת נישה.
בחורף 1993-1992 רקחו ראשי העבודה את הסכם אוסלו, שמטרתו הייתה לשנות את המפה הפוליטית במדינת ישראל. התוכנית הייתה לשים קץ להתיישבות ביש"ע, לחסל את הנישה הפוליטית של הימין ולשלוח את הליכוד לאופוזיציה ל-50 שנה, כפי שקרה אחרי רצח ארלוזורוב.
חלפו 18 שנה. תינוקות שנולדו אז עומדים היום לפני גיוס. קץ הימים לא הגיע, גם לא סוף עידן המלחמות. הליכוד חזר לשלטון וחיסל את המפלגה שב-1992 מנתה 44 מנדטים והתיימרה לשלוט 50 שנה. איך שהגלגל מסתובב.
אשר להשלכות המדיניות ולבנייה בהתיישבות, המהלך מחזיר את הכדור לחלוטין לידיו של בנימין נתניהו. לברק אין יותר צורך פוליטי לדחוק בנתניהו, וכבר אין בכוחו לאיים.
ראש מועצת יש"ע, דני דיין, הביע תקווה שעכשיו, כשברק לא צריך להוכיח כל שני וחמישי לברוורמן ולבן-סימון שהוא מתעלל בהתיישבות, הוא יחזור להיות לא עוין כפי שהיה בתקופות קודמות. בינתיים בכפר-אלדד מקווים לקבל אישורי בנייה. הנחה רווחת היא שכעת, כשנפטר מברוורמן, ברק לא יסתפק בהבטחה להעביר לקרוואנים ניילון לסתום את החורים בגג.
|
|
|
|
|
[צילום: פלאש 90]
|
|
|
|
| זאב אלקין היה בסוד העניינים אך לא עודכן לגבי המועד המדויק. ביום שישי בא אהוד ברק לנחמו על מות אביו. שר הביטחון לא הסתפק בביקור בסוכת האבלים שהוקמה בחצר, ונכנס לקרוואן. הוא הופתע למראה הגג הדולף. חור שנפער בגג נסתם בניילון. נטפל בעניין, הבטיח בצאתו. כן, העיר אלקין, תשלח עוד ניילון | |
|
|
|
לברק יצא שם של שר ביטחון מקצוען. לפי השמועה שנפוצה זה מכבר במסדרונות הכנסת, ברק היה אמור להישאר ב ממשלה גם אחרי פרישת העבודה בתור מינוי אישי של נתניהו, כשאחת הסיבות היא תדמיתו הטובה כשר ביטחון. בסוף, ברק היה אחד מארבעה שקיבלו מינוי אישי לשר, אבל כך או כך דבר אחד בטוח: ברק ביצע את המבצע תוך שמירה על סודיות מוחלטת. מעשה כמעט חסר תקדים.
מלבד המצויים בסוד העניין, איש לא ידע ולא שמע. רמת הסודיות הייתה כה גבוהה, כך שאפילו שניים שלבטח היו אמורים לדעת לא ידעו: מזכיר הממשלה צביקה האוזר וחבר הכנסת איתן כבל. האוזר היה אמור לדעת מתוקף תפקידו. כבל, משום שאחיו בועז משמש יועצה הפוליטי של עינת וילף, אחת מהחמישייה. בועז כבל היה מעודכן ולא סיפר לאחיו.
ביום שני ערכו הכתבים הפוליטיים חשבון נפש, כשכל אחד נזכר בסימנים שבישרו את בוא המפץ. ביום רביעי בשבוע שעבר הגעתי לכפר-אלדד לנחם את זאב אלקין שישב שבעה לאחר מות אביו. אלקין אמר כבדרך אגב שברק יישאר שר ביטחון גם לאחר שהעבודה תפרוש, ויבנה ביו"ש יותר ממה שהיה בונה שר ביטחון ליכודניק, כי אז לא יהיה עליו לחץ פוליטי מבפנים. איך לא חיברתי שתיים ועוד שתיים, חשבתי לעצמי אחר כך. מדוע חשבתי שהפילוג בעבודה צפוי לקראת הוועידה ולא כרגע, הרי הכתובת הייתה על הקיר.
אך מתברר שגם יו"ר הקואליציה לא ידע בוודאות מה התאריך. אלקין היה בסוד העניינים אך טרם עודכן לגבי המועד המדויק. ביום שישי ביקר אצלו אהוד ברק. ברק, שהגיע עם אשתו, לא הסתפק בביקור בסוכת האבלים שהוקמה בחצר, ונכנס לקרוואן. הוא הופתע למראה הגג הדולף. חור שנפער בגג נסתם בניילון. נטפל בעניין, הבטיח בצאתו. כן, העיר אלקין, תשלח עוד ניילון.
ביום ראשון בבוקר, כשקם מהשבעה, עודכן אלקין שהמהלך שרקם בשותפות עם שלום שמחון, נתן אשל ועו"ד דוד שמרון אמור להתבצע כבר למחרת.
ברמת העיקרון, נתניהו חשב מראש על הצורך להקדים תרופה למכה. הניסיון לפלג את קדימה נועד להבטיח רוב לממשלה במקרה שהעבודה תפרוש, אך הניסיון כידוע לא צלח.
בינתיים בעבודה הלכו והתרבו הסימנים שהסוף לישיבתה בקואליציה קרב ובא. בוז'י הרצוג פתח בגיוס חתימות של חברי מרכז המפלגה לכינוס המרכז (שנקרא גם ועידה). ברוורמן הצטרף למהלך. גויסו מעל 500 חתימות וכינוס המרכז הפך לבלתי נמנע. ברק ניסה לשמור על מראית עין של מי שמכתיב מהלכים ו"הנחה" את מזכ"ל המפלגה חיליק בר לכנס את המרכז באפריל. הניסיון היה פתטי ועלוב, שכן כולם ידעו שהמזכ"ל הוא איש אמונו של בנימין בן-אליעזר.
|
|
|
|
|
[צילום: פלאש 90]
|
|
|
|
| לבני ראתה את שנת 2011 כשנת בחירות לכל דבר, ולכן הובילה מבצע רחב של הצטרפות כוכבים למפלגה דוגמת מסע הרכש שערך נתניהו ערב בחירות 2009. כעת מצבה של לבני בכי רע. היא בזבזה מראש ולריק את התחמושת שנועדה להעצים את קדימה לקראת הבחירות | |
|
|
|
|
לאחר התפזרות העשן, אפשר לנסות לסדר את רשימת המרוויחים והמפסידים מהמהלך
▪ ▪ ▪
|
המרוויחים:
- בנימין נתניהו והליכוד כמפלגת השלטון. "יום רע לנתניהו", אמרה ציפי לבני בפתיחת ישיבת קדימה ביום שני, אבל ברור שלנתניהו היה זה יום מצוין. יום שככל הנראה מבטיח לו המשך כהונה של כשנתיים. במקום 74 ח"כים, מונה הקואליציה כעת 66. אפשר לא לספור את הרב אמסלם, אבל הוא לא יצביע אי-אמון בממשלה. אין לו סיבות אידיאולוגיות ובוודאי לא סיבות אישיות להקדים את הבחירות. לעומת זאת, הוסר האיום של פרישת סיעת העבודה בת 13 החברים, שהיה משאיר את נתניהו עם קואליציה בלתי אפשרית לניהול של 61-60 ח"כים. גם ארבעת חברי האיחוד הלאומי לא ייתנו את ידם להפלת הממשלה אלא אם כן יתחיל תהליך מדיני, כך שלמעשה נתניהו יכול לסמוך על רוב של 70. אם יתחיל תהליך מדיני, מה שלא נראה סביר כרגע, קדימה לא תפיל את הממשלה.
- אהוד ברק. ברק ניצל מחיסול פוליטי ודאי. פיזר כיתת יורים שהתכוונה להעמידו מול הקיר. נכון שלסיעת 'עצמאות' שהקים אין אחיזה במפה הפוליטית, אך איש מחבריה לא מפסיד מהמהלך. ברק יכהן שנתיים כשר הביטחון. לארבעה הנוספים לא היה עתיד פוליטי. מתן וילנאי ידע שלא ייבחר לכנסת הבאה ולכן בדק את האופציה של קק"ל. שלום שמחון ואורית נוקד כבר לא היו יכולים להתמודד במשבצות המושבים (שמחון) והקיבוצים (נוקד). גם לעינת וילף לא היה סיכוי, במיוחד לאחר פרשת תמונתו של רבין.
האם נתניהו שילם מחיר מופרז? ארבעה תיקים לחמישה חברי כנסת הם אכן מחיר גבוה. אבל לא בטוח שזהו מחיר גבוה מדי תמורת שנתיים של כהונה כמעט מובטחת. נתניהו לא שילם מחיר פוליטי, כלומר לא הבטיח לאף אחד מהחמישה שילוב או שריון בליכוד. זהו סוג של החלטה שגם לו רצה לא היה בכוחו להעביר.
מבחינה מסוימת התחזקו אביגדור ליברמן ואלי ישי: כעת בכוחו של כל אחד מהם להפיל ממשלה. אבל מבחינה מעשית האופציה הייתה שמורה להם גם קודם. ביום שלישי בלילה נפגשו עם אלקין נציגי כל הסיעות הקואליציוניות בבקשה לפתוח מחדש את ההסכמים. את מבוקשם לא קיבלו. המהירות שבה העביר אלקין את ההסכם עם סיעתו של ברק במליאה - תוך יומיים - לא השאירה פתח למשברים קואליציוניים ולתביעות, סיעתו של ברק אכן הופלתה לטובה. אלי ישי נפגש שלשום עם ציפי לבני על-מנת לאותת לנתניהו שהוא לא בכיס שלו אבל הרכבת כבר יצאה מהתחנה.
המפסידים:
- בנימין בן-אליעזר. האיש מסיים את דרכו הפוליטית כשהוא יצא קרח מכאן ומכאן. הוא נאלץ להתפטר מתפקיד בממשלה שחפץ בו, כשהוא מצטייר כנגרר ולא כמי שיזם את המהלך. שלום שמחון יורש את משרדו. חבריו של בן-אליעזר לסיעת העבודה לא רוצים בו ולא מכירים בו כמנהיג. הצעתו של ברוורמן למנות אותו כיו"ר זמני בגלל היותו זקן השבט נדחתה, כשבן-אליעזר סופג השפלה פומבית.
- ציפי לבני וקדימה. בקדימה בנו על הקדמת הבחירות. לבני ראתה את שנת 2011 כשנת בחירות לכל דבר, ולכן הובילה מבצע רחב של הצטרפות כוכבים למפלגה, דוגמת מסע הרכש שערך נתניהו ערב בחירות 2009. כעת מצבה של לבני בכי רע. היא בזבזה מראש ולריק את התחמושת שנועדה להעצים את קדימה לקראת הבחירות. קדימה לא תוכל לחזור על מסע ההצטרפות כאשר הכוכבים החדשים מוצאים את עצמם תקועים במשך שנתיים במפלגה וח"כים מכהנים נלחצים ומנסים למנוע את השתלבותם ברשימה או לכל הפחות בעשירייה הפותחת.
- נקודה נוספת: לא ברור אם השמינייה של העבודה תשרוד. אם תשרוד, בתור מפלגת שמאל היא תנגוס בקדימה יותר מכפי שהייתה נוגסת המפלגה המפוררת בראשות ברק. בכלל, בבחירות הבאות צפויה התרבות של מפלגות בשמאל, וחלק מהמנדטים עשויים ללכת לאיבוד כמו שהלכו לאיבוד קולות הימין ב-1992.
- פורשי קדימה הפוטנציאליים. המהלך כמעט סותם את הגולל על האופציה של פילוג קדימה. אלי אפללו בדרכו לקק"ל, וכך פוחתים הסיכויים שיימצאו שישה ח"כים. גם לשי חרמש, שהיה מועמד לתפקיד שר החקלאות, אין סיבה לפרוש. לנתניהו כמעט אין תיקים לחלק, וגם הצורך שלו בפורשי קדימה כבר לא כפי שהיה: הקואליציה יציבה גם כך.
|
|
