כשפקדנו אותה לראשונה לפני כשנתיים, בטיילת של תל אביב, היא הייתה, עדיין, בבתוליה: מסעדה מזרחית של בוסר, צנועה ונחבאת אל הכלים, שמנסה בכל כוחה להשתחל לשוק הקולינרי התחרותי וחסר הרחמים של הכרך הגדול. שלטו בה אז החומוס, הטחינה, הקבב והחריפים למיניהם, אבל שולחן אחד, יוצא דופן, בלט במיוחד. הוא היה עמוס במעדנים בוכריים מכל טוב, וסביבו הסבו בעלי המסעדה, יוצאי טשקנט.
למראה המטעמים ניגר מפינו הריר. הבעלים, שהבחין בנו, מיהר להושיט לנו דוגמיות מהם לטעימות. אחרי שהצצנו ונפגענו, ניסינו לשכנע אותו לשנות את פרצופה של המסעדה ממזרחית לבוכרית. בסופו של דבר הוא נאות להתפשר, וזמן קצר לאחר מכן כבר הפכה "איכה" (רחוב הרברט סמואל 56 בתל אביב) למסעדה מעורבת של המטבח המזרחי לצד המטבח המייצג את מרכז-אסיה.
הבתולים נבתקו
לימים חזרנו אליה ומצאנו אותה פוסחת על שתי הסעיפים, ממש כמו אנדרוגינוס קולינרי, מתקשה למצוא את זהותה האמיתית, תועה ומבולבלת, פוזלת בעין אחת לעבר המזרח התיכון ובשנייה לעברה של בוכרה היפה. התוצאה בשטח הייתה לא לכאן ולא לשם.
כשחזרנו אליה השבוע, אחרי עידן ועידנים, הופתענו לגלות כי במרוצת הזמן נבתקו בתוליה וכי אכן עלתה על דרך המלך. היא נותרה, אומנם, אנדרוגינוס קולינרי לכל דבר, אבל כזה שמפרה גם את הסועד החושק במעדנים המזרחיים וגם את זה שמעדיף את אלה הבוכריים.
פתחנו בבצקית-סמסה חמימה ופריכה מן התנור, ממולאת בבשר מעודן, שנימוחה בפה ושטעמה היה כצפיחית בדבש. המשכנו במרק-ירקות חם ומהביל, שהוסיף לנו אנרגיה רבה. ואז הגיעה העיקרית: שיפוד גדול של כבד-עוף, כיד המזרח הטובה, עם אורז בוכרי גזעי. לאלה התלוו לימונענע, שידעה ימים טובים יותר, וסודה בטעם של "פרווה".
במקום קינוח, הזמנו קפה טורקי ניחוח, שענה על כל הציפיות. תמורת הארוחה, לשניים, שילמנו 188 שקל, עם תשר שהיה כבר כלול במחיר. השירות היה מעל ומעבר. מומלץ!