את מצלמת הסטילס הראשונה שלו קיבל בן שני כמתנת בר מצווה. אביו הבחין שהילד הוא פריק של חדשות והעניק לו אותה כמכשיר למתעד המתחיל. אלא ששני הבין מהר מאוד שהוא דווקא טיפוס של וידאו. בתיכון אלון ברמת השרון שבו למד הוא הוקף באלו שלימים יהיו בקודקודי תעשיית הטלוויזיה - אלעד קופרמן (מפיק "
האח הגדול"), רם נהרי (במאי "אהבה זה כואב" ו"אמא'לה") ותמר מרום (מגישת "היפות והאמיצות" ויוצרת "אמא'לה"), שגם הייתה המרואיינת הראשונה שלו כחלק מסרט תיעודי שעשה על תנועת הצופים. 28 שנה אחרי הבר מצווה, ולאחר ששני מיצב עצמו כמספר הסיפורים הבולט ביותר שיש כרגע לטלוויזיה להציע, הוא בחר לנסות שוב את הכוח הדומם של הסטילס.
במסגרת סדרת כתבות העונה לשם "ארבע דקות" בתוכנית "עובדה", שני וצלם העיתונות אוריאל סיני מתעדים דמויות מפתח מוכרות מהחיים הציבוריים בישראל (
שמעון פרס, הרב
עובדיה יוסף,
ציפי לבני) ומנסים לשפוך עליהן אור חדש. הבשורה של שני וסיני היא שהכתבות מצולמות דרך מצלמת סטילס באיכות HD אך במקום להציג תמונות דו ממדיות סטטיות, הן מומרות לקובצי וידאו. פרט לטכניקה הניסיונית, החידוש הוא שהכתבות הללו קצובות בזמן (שנגזר כמובן מהשם - "ארבע דקות"). לרוב הצבעים החדים הם אלו שמדברים, והקריינות - עניין הכרחי בכל כתבת מגזין - נאלמת. הפריימים המדויקים, האמנותיים, השתיקות, ההתעכבות על פרטים, הופכים את "ארבע דקות" למוצר חריג בנוף הסיפוקים המיידיים של הטלוויזיה שלנו. במילים אחרות, מדובר בניסיון לעשות קולנוע בטלוויזיה.
הצד השני של הפיוטיות הזו הוא שבניגוד גמור לפאסון ההישגי של "עובדה", כאן לא תמצאו שום ממד סנסציוני. אין עימות, אין שאלות קשות. אחד הדיוקנאות המרתקים שהובאו במסגרת הסדרה היה של הרב עובדיה יוסף, סרבן תקשורת קיצוני, שנחשף אצל שני ללא הגלימה והטורבן שמזוהים איתו. האור הירושלמי שהאיר את קמטיו וחשף חלקים משגרת היומיום שלו סיפק הצצה באמת נדירה לחייו של האיש, אך השאלה היא האם די בזה. האם כאשר עיתונאי מקבל הזדמנות לבוא במגע עם דמות כה מסקרנת ושנויה בחלוקת, תמונה אחת שווה אלף מילים?
"אם היה אפשר לראיין את הרב עובדיה יוסף ברור שהייתי עושה את זה, אבל זו לא הייתה אופציה", מסביר שני, "האופי של הכתבות האלו הוא ההתבוננות. יש לך ארבע דקות ואתה לא יכול עכשיו להתחיל לשאול שאלות קשות מדי. זה לא המנדט של הדבר הזה. המנדט הוא להביא בן אדם ושאנשים יסתכלו עליו ויגידו: 'לא ראינו אותו ככה'. אלה אנשי ציבור שכל אחד מחזיק בדעה עליהם ואנחנו רצינו לייצר איזושהי השתהות, מבט חדש. יש לך את אילנה שהיא אלופה בלראיין אנשים ולעשות להם חקירה נגדית, אבל זה באמת לא הפורמט של 'ארבע דקות'. אם יש לי הזדמנות להביא תמונה של הרב עובדיה יוסף אז למרות הפיתוי להתייחס לעניינים פוליטיים, אני מוותר. כותבים על האנשים האלה מאמרי מערכת כל הזמן. אנחנו נותנים אינפורמציה אחרת. אני באמת חושב שהרינגטון של ציפי לבני - 'לא מתחרטת על דבר' של אדית פיאף - אומר עליה יותר מהרבה תשובות לשאלות קשות".
זה פורמט אטרקטיבי למרואיין שרוצה להיחשף ולהבטיח שהוא לא יחטוף. יכול להיות שיש בך משהו שמשתדל להימנע מביקורתיות?
"אני חושב שאני מאוד ביקורתי, במיוחד כלפי עצמי, אבל זה נכון שבחיים שלי יש הרבה יותר סימני שאלה מסימני קריאה. יש חלוקה אצל עיתונאים שאומרת שיש כאלה שהםwatchers וכאלה שהם players. אני לגמרי מהסוג הראשון. אני הרבה פחות נחרץ במה שאני עושה וכשאני מגיע לצלם גיבורים, אני נכנס לחיים שלהם ומתקרב אליהם באופן טבעי. זה מה שהכי בולט בעשייה שלי. אני לא מאלה שכותבים מאמרי מערכת".
נראה שזה משתלב עם הקו שתפסה "עובדה" העונה. התוכנית הולכת הרבה יותר לכיוון של מגזינים, כתבות צבע, ופחות לתחקירים כבדים. אפילו הכתבה הפותחת של העונה, שבמסגרתה אילנה דיין טסה לאפריקה כדי להתחקות אחרי השורשים של אל-קאעדה, הייתה יותר דוקו מתחקיר. יכול להיות שזה ניסיון להתחבר לציבור שאין לו כוח לחומרים כבדים?
"נראה לי שצריך לחכות למה שיגיע בהמשך העונה, כי צפויים גם תחקירים כבדים ביותר. יכול להיות שכתבות הצבע יותר זכירות אצל הקהל כי תחקיר שמוגש באופן קר ועובדתי פחות נצרב בתודעה. זו בעיה שמתמודדות איתה כל תוכניות התחקירים בטלוויזיה. כתבה דוקומנטרית טובה גורמת לפעמים לאנשים להפיק איזושהי תובנה בעלת נפח יותר משמעותי על החיים שלהם מאשר עוד תחקיר בלעדי".
גם "האח הגדול" נותן לנו המון תובנות על החיים שלנו. עד לאן אפשר למתוח את הקו הזה?
"האתגר שלנו הרבה יותר גדול כי ההתפרצות הרגשית שקיימת בבית 'האח הגדול' כזו עצומה ואנחנו, עם הכלים האתיים המסוימים שלנו, צריכים להתעמת עם זה מבחינת רייטינג. העניין הוא שבעוד שבתוכנית כזו אנחנו פוגשים אנשים שמשתוקקים לחשיפה ומוכנים לעשות הרבה בשבילה, אנחנו צריכים להשיג את אותה רמת ריגוש עם הרב עובדיה. נראה לי שהתחרות הזו גורמת לנו לשכלל את אמצעי המבע שלנו והסדרה 'ארבע דקות' דווקא משקפת את זה לא רע בכלל".
אז בעצם הריאליטי הוא הדלק בגלגלים של "עובדה"?
"אתה חוזר אל ארגז הכלים החדשותי ורוצה להחכים את הצופה ולרגש אותו ותוך כדי לשמור אותו על סף ריגוש גבוה. כן, זה בהחלט אתגר רציני. כשאני מדבר עם רונה רמון אנשים רוצים להקשיב, לשמוע מה שיש לה להגיד. הם יודעים שכאן מדובר בסיפור אמיתי ולא בסיפור של מישהו שנכנס לתודעה לפני רבע שעה".
