בתחילת השבוע ערכתי סבב טלפוני בקרב שרי הליכוד. היחיד שהתנדב להתבטא, כבר אמרנו, היה יולי אדלשטיין. לזכותו של אדלשטיין ייאמר שמאז הוקמה הממשלה הוא לא דחה אף שאלה מדינית שהופנתה אליו. מעולם לא שמעתי ממנו משפט כמו "למה אני צריך להתייחס לזה, תשאלי את השר פלוני". שרים אחרים דיברו, אבל לא לייחוס. אם לתמצת את השיחות עם מספר שרים מהליכוד, שלפחות שלושה מתוכם הם שרים בכירים, הטענות העיקריות הן שתיים. ראשית, אני לא אתייחס לתוכנית כי היא לא מעשית. איש מקרב השרים לא מאמץ את הטענה שהעלה ביום שלישי בועז העצני, טענת האתרוג. מאז התראיין שרון ערב הגשת כתב האישום נגדו ליואל מרקוס וחשף את תוכנית ההינתקות, כל פוליטיקאי המצוי תחת חקירה שחושף את תוכניותיו המדיניות ב'הארץ' מצטייר כמי שמנסה להפוך לאתרוג. אבל בשונה מתוכנית ההינתקות, ההצעה של ליברמן לא תספק את האוליגרכיה של השמאל, בהנחה שההכרעה המשפטית נתונה בידיה או לכל הפחות מושפעת מהלך הרוח שלה. בשונה מהינתקות, אין בתוכנית דם. אין פינוי יישובים. אבל מה, אומרים שרי הליכוד, אלה סתם דיבורים. ליברמן, טוען אחד מהם, לא מתפקד בפועל כשר חוץ. נתניהו נטל חלק גדול מהסמכויות שלו. המצב נוצר גם בגלל התנהלותו בעולם וגם בגלל שכעת עתידו במשרד החוץ לוט בערפל. הוא נכשל כשר חוץ, טוען השני. עם הכניסה לתפקיד סימן כיעדים את מזרח אירופה, אפריקה ואמריקה הלטינית. עם מדינות מזרח אירופה זה הלך, באמריקה הלטינית וגם באפריקה הוא נכשל. אלה המדינות המזדרזות להכיר במדינה פלשתינית. אז מה אני צריך להתייחס לתוכניות שהוא מפרסם. בוא נראה מה יקרה בעוד מספר חודשים. השלישי טוען שלא כצעקתה. אין לליכוד ממה לחשוש. על-פי סקרי עומק שערכו בליכוד וגם בקדימה, ישראל ביתנו שומרת על כוחה פחות או יותר, אבל לא מגדילה אותו משמעותית. הטענה השנייה המשותפת כמעט לכל מי שדיברתי איתו הייתה: למה את שואלת אותי, תשאלי את בוגי יעלון. הוא הוזכר ב'הארץ'. וכאן, בהנחה שמדובר ביוזמה שנשקלת גם בסביבתו של ראש הממשלה, חוזר על עצמו התסריט הקודם. התסריט שבו מצוי הליכוד מאז הקמת הממשלה. שרי הליכוד, רובם ככולם, לא ששים להגן על רעיון המדינה הפלשתינית. החלטת מרכז הליכוד שלא להכיר בה לא בוטלה, ובקרב מתפקדי הליכוד התנגדות להקמתה היא בונטון. מאידך, הם לא רוצים להתנגש בנתניהו שנשא את נאום בר-אילן ונאלץ להתמודד עם ממשל אובמה, אשר לפחות במשך שנה ימשיך להיות פעיל ורלוונטי במישור המדיני. ומה לעשות, חל כרסום בעמדות של הקהל הישראלי. לא שהרוב מתלהב מהקמת מדינה פלשתינית או מאמין שתביא שלום, אבל הוא רואה בה עובדה שכפו עלינו הר כגיגית. אם כן, מרבית השרים שותקים. הח"כים באגף הימני של הליכוד מחפשים מנהיג, ומנהיג אין. כלומר, הם והפעילים במרכז הליכוד שמעוניינים לבלום ויתורים סימנו מנהיג, אבל הוא שותק. משה (בוגי) יעלון סומן באגף הימני של הליכוד כמספר שתיים. כמנהיג שיהווה במידת הצורך אלטרנטיבה רעיונית לנתניהו, כפי שנתניהו היה אלטרנטיבה רעיונית לשרון. חלפו שנתיים מאז הקמת הממשלה ויעלון לא נכנס לנישה. לא נטל בידיו את התפקיד שהציעו לו על מגש של כסף. נכון, הוא חדש בליכוד. בשנתיים האלה פעל לבנות לעצמו תשתית מפלגתית. השקיע המון בשטח. אבל מי שבונה את עצמו לא כיו"ר המרכז הבא אלא כמנהיג, חייב להשמיע את קולו. ויעלון התגלה בשנתיים האלה כחסר נוכחות. מספר פעמים הפסיד הזדמנויות. בתור מי שאמור לבנות את עצמו כאלטרנטיבה מנהיגותית מימין, היה עליו להתנגד להקפאה. לנתניהו היה בכל מקרה רוב בקבינט. ההחלטה הייתה מתקבלת מבלי שתירשם על שמו של יעלון. על שמו של עוזי לנדאו, שהצביע נגדה, היא לא נרשמה. נכון שזו מחשבה פוליטית יותר מאשר מחשבה מדינית, אבל ללא התנהלות פוליטית נכונה אין מנהיגות. כשהסתמנה ההקפאה השנייה, שוב לא הוביל יעלון את ההתנגדות. לא היה בין ראשוני החותמים על מכתב 14 הח"כים שהתנגדו להחלטה המסתמנת. במקום להנהיג את המחאה, הצטייר כנגרר. כשהסבירות שההקפאה תחודש הלכה וגברה, היה זה יולי אדלשטיין שכינס בלשכתו בכנסת את חברי הסיעה שהתנגדו למהלך, כשזאב אלקין שותף ליוזמת הכינוס. יעלון לא יזם ולא הגיע. מבחינה פוליטית, לא היה ואולי לא יהיה בקדנציה הנוכחית מצב נוח יותר עבורו להשמיע מחאה מימין מאשר המצב הנוכחי. פוליטית, אין לו כרגע מה להפסיד. אם קודם לכן ציפה להתמנות לשר הביטחון במקרה שהעבודה תפרוש, ברק לא יקבל מינוי אישי ומופז לא יצטרף לממשלה – עתה נסתם הגולל על מינויו לתפקיד. בקרב השרים יש מי שמעריך שנתניהו בכל מקרה לא היה ממנה אותו. שאילו נשאר עם קואליציה ימנית היה ממנה את מרידור על-מנת להציג לעולם תדמית מתונה. כך או אחרת, כרגע המינוי ירד מהפרק. יעלון היה יכול לצאת חזיתית נגד התוכנית של ליברמן מבלי שייגרם לו נזק. יש לו תדמית נקייה ואיש לא היה חושד במניעים זרים מצדו. בכל מקרה, היה עליו להתייחס לפרסומים ב'הארץ'. בסביבתו מסבירים כי שמו שורבב במקרה, אבל נראה מוזר שגם ברק רביד וגם אלוף בן ייחסו לו הזדהות עם התוכנית. ביום שני נשאל יעלון בכנס פעילים שערך עוזי דיין מהי עמדתו לגבי תוכנית ליברמן. תשובה ברורה הוא לא סיפק. "אנחנו מחכים לו שנתיים", אמר לאחר מכן פעיל שנכח בכנס. "אנחנו רואים בו מנהיג, אבל כמה אפשר לחכות? עוד חודש-חודשיים ניאלץ לחפש אלטרנטיבה אחרת". יש לכם מבחר, שאלתי. נראה, הוא השיב. אין ואקום בפוליטיקה. איש ענייני ושקט, אומרים עליו חבריו השרים. יסודי ורציני, אבל חסר ניסיון במפלגה וחסר נוכחות. לא שומעים אותו בישיבות הממשלה. מכאן למעמד של מנהיג, הדרך היא מרחק שנות אור. מבחינה טקטית, טוען לכתר בליכוד המהווה אלטרנטיבה ימנית היה דווקא מחזק את נתניהו. מציג אותו כמתון כלפי העולם, כפי שמציגה אותו כמתון ישיבתה של סיעת האיחוד הלאומי באופוזיציה. אבל נכון להיום הנישה פנויה ולח"כים המתנגדים לוויתורים אין כתובת. סילבן שלום יכול לרחוץ בניקיון כפיו משום שהתנגד להקפאה, הסתייג מדרך ניהולו של התהליך המדיני והזהיר מהנזק שייגרם. אבל תדמיתו כקרוב למרכז (בין היתר מתוקף תפקידו כשר החוץ לשעבר) אינה הולמת את הנישה שייעדו הפעילים ליעלון. יולי אדלשטיין מתייצב לדגל אבל הוא לא מהטוענים לכתר. מקורביו של יעלון מסבירים כי דעתו לא השתנתה. "הוא מסרב בתוקף לדון בנושא הטריטוריאלי כל עוד הפלשתינים מסרבים להכיר בקיומה של מדינת ישראל כמדינת הלאום היהודי, ולהכריז שכל חתימה על הסכם תהיה גם קץ התביעות וסוף הסכסוך", נמסר. "כלל לא רלוונטי איך ייקרא השטח הפלשתיני שכבר מנוהל על-ידי הפלשתינים. ישראל כבר נפרדה מהפלשתינים ואיננו רוצים לשלוט בהם. עם זאת, מחובתנו לדאוג לצרכינו הביטחוניים ולא לאפשר הקמתה של מדינת חמאס נוספת על חלקה המזרחי של ישראל". השר יעלון לא הכחיש את הפרסומים ב'הארץ'. לאחר הפיצול במפלגת העבודה איבד אהוד ברק כל השפעה על מהלכיה המדיניים של הממשלה, כי אין בכוחו לאיים בפרישה. הכדור, כבר אמרנו, הוא כל כולו במגרשו של הליכוד. השר שהיה אמור לבלום את המפלגה מימין, נחבא אל הכלים.

כל תוכנית מדינית, בין אם מדובר בספין ובין אם מדובר בתוכנית פעולה, היא מטבע שלו שני צדדים – מדיני ופוליטי. נתחיל בעיון המהותי. על-פי הצעתו של ליברמן, תכיר ישראל באופן חד-צדדי במדינה פלשתינית זמנית בגבולות של כ-50 אחוז משטחי יו"ש. כלומר, מה שבידיכם נשאר בידיכם, אבל על השאר ננהל מו"מ. עד להשלמת המו"מ אין העברת שטחים נוספים ואין פינוי יישובים. מי אמר שזה רע ליהודים? הרי השטח שנמסר לרש"פ בכל מקרה לא יוחזר. התוכנית לכאורה מקבעת עובדות בשטח. בקרב בכירי הליכוד התנדבו להתייחס לתוכנית שניים, שר ההסברה ויו"ר הקואליציה. אדלשטיין סבור שכל תוכנית שמגיעים אליה בהסכמה, ושאינה כוללת ויתורים מרחיקי לכת, היא כיוון חיובי – אבל כאן מדובר בתוכנית שהיא ככל הנראה חד-צדדית ואין בצידה תמורה. "במצב הנוכחי", הוא מבהיר, "גם ויתור על שני סנטימטרים הוא ויתור מרחיק לכת, כי מדובר בוויתור ללא תמורה". בכלל, לדבריו אין מה לדון בתוכנית כי מדובר בתוכנית תיאורטית לחלוטין. יש בה יותר מדי נעלמים. היא לא תשמש בסיס להסכם, ו"כל צעד חד-צדדי אחרי גוש קטיף זה מצחיק. אין לזה מקום". והסכם לא יהיה", הוא מוסיף, "ראינו כבר השבוע על מה הם מוכנים לוותר, והוויתורים האלה שלהם עוד מעוררים זעם. הם מוכנים להשאיר לנו את גילה ואת רמות, אבל את הר חומה כבר לא". אולי מדובר בצעד טקטי, שאלתי. בהצעה שלא תתקבל, אבל מטרתה להציג את הרש"פ כסרבנית שלום? "את המשחקים האלה", הוא משיב, "כבר עברנו בקמפ-דיוויד 2. ברק הציע להם את המקסימום, הם סירבו וישראל יצאה אשמה". חבר הכנסת אלקין אומר שהרעיון לקבוע עובדות בשטח כשמכירים בסמכותם על מה שבידיהם והשאר הוא נושא למו"מ "נולד כניסיון נואש לחפש מענה ליוזמותיה המסוכנות של הרש"פ". את ההיגיון שמאחורי ההצעה ניתן להבין. על-פי המשפט הבינלאומי, ואקום ריבוני הוא דבר מסוכן. אם כך, על ישראל להיערך ולהעלות תביעות נגדיות, תביעות לריבונות ביו"ש. אחרת ישראל שוב תמצא את עצמה רודפת אחר הרכבת שכבר יצאה מהתחנה. על-פי התוכנית, 50 אחוז מהשטח הרש"פ מקבלת והשאר נשאר בסימן שאלה. התשובה הישראלית צריכה להיות סיפוח. אז יתגלה שטח באמצע שיהיה נתון במחלוקת עתידית. אחרת, כל שטחי יו"ש שכעת בידינו יהיו במחלוקת. זהו, לדבריו, הכיוון של השדולה. יו"ר מועצת יש"ע דני דיין אומר שהתוכנית "מקבעת את הדפוס שבו הפלשתינים מקבלים ומקבלים בלי לתת דבר. הם יקבלו ריבונות, סמכויות, חסינות מפעולות צבאיות נגד הטרור ואולי אפילו שטח נוסף מבלי שיוותרו על תביעותיהם לירושלים, לחזרת הפליטים, בלי שיכירו בישראל כמדינה יהודית". גם טקטית, לדברי דיין, מדובר בטעות. הרש"פ לא תצטייר כסרבנית שלום כשתדחה את ההצעה, אלא יטענו כלפי ישראל שהיא לא נדיבה. לסיכום, חוזרים לסיפור הקלאסי של שניים האוחזים בטלית, כשבמקרה זה מדובר בשטחי יו"ש. הרש"פ אומרת: כולה שלי, וגם זה לא מספיק. יוזמי התוכנית אומרים: החצי שלך הוא שלך, ועל החצי שבידי ננהל מו"מ. ההמשך ידוע.

ביום רביעי התקיים דיון סוער במליאת הכנסת על הקמת שתי ועדות החקירה הפרלמנטריות לבדיקת מקורות המימון של ארגוני השמאל. של כולם בעצם, אבל מדינות זרות משום מה לא מתקצבות את הימין. בשבוע הבא אמורה ועדת הכנסת לקבוע את הרכב הוועדות ואת המנדט שלהן. הח"כים מהסיעות הערביות הרימו קול צעקה. האווירה התלהטה. תמנו את דוד רותם, צעקו הח"כים הערביים, תמנו את מיכאל בן-ארי, זה מה שאתם רוצים. אלקין לא נשאר חייב. אם אתם מבקשים, הוא השיב, אין בעיה. נמנה גם את רותם וגם את בן-ארי. בן-ארי יתמנה כחבר בוועדה של דני דנון. בן-ארי מסר בתגובה שהוא מבטיח לנהוג כראוי בתפקיד המעין-שיפוטי, ובלשונו: "להתנהג עם השמאלנים והערבים באותה הגינות שדורית ביניש וכנופיית החוק שלה מתנהגים כלפי מתנחלים". תעקבו אחרי השידורים בערוץ 99, הולך להיות מעניין.