אירועי מצרים שיבשו מעט את הבנתי ביחס לשמאל הישראלי והתייחסותו לתהליך השלום. לא הופתעתי מכך שהשמאל הרדיקלי הצליף בממשלת ישראל הקודמת (זו שכמעט-כמעט הגיעה להסכם שלום, אם מתעקשים לשחק בנדמה לי) על ניהול מו"מ עם ה"משת"פ" אבו מאזן וחבר מרעיו המעזים לוותר, כביכול, על זכות השיבה ועל אדמת המולדת הפלשתינית הגזולה.
שמחתי במידת מה על ביטוי עמדות אלו, שכן הן "משחררות" אותנו מלבטים. המחיר שנדרש מישראל על-ידי השמאל הרדיקלי הוא כל-כך בלתי קביל, שאפילו חלק ניכר מהפלשתינים אינו סבור שיש סיכוי לקבלו במו"מ. מבחינת השמאל הרדיקלי אפשר ללכת לישון בשקט ולא לייגע מוחנו במו"מ שהתנהל עד כה. מטרת השמאל הרדיקלי, לרבות בל"ד ושות', היא להביא לחיסולה של ישראל כמדינה יהודית והקמת מדינה דו-לאומית (במקרה הטוב) במקומה, מדינה שתאפשר זכות שיבה. כל מו"מ במתווה שהתקיים עד כה מבחינתם גובל בבגידה ממש.
מאידך גיסא, קיים "שמאל" מדיני (להבדיל משמאל כלכלי וחברתי) מתון יותר, ומערכת
עיתון הארץ ברובה נמנית עליו. שמאל זה, הדוגל בקיום מו"מ לשלום עם כל אויבינו, יהיה משטרם אשר יהיה ותהיה הנהגתם דיקטטורית כאשר תהיה. אומנם מזכירים לנו מדי פעם שאין כל תוחלת להסכם שלום עם מנהיגים שהעם מתנגד להם, שהרי עם התמוטטות ההנהגה יקרוס השלום, אולם השלום הוא בכל זאת ערך עליון ועל כן
מצאה מערכת הארץ את הפתרון היצירתי הבא:
- "נתניהו צודק: שמירת השלום אכן חיונית לישראל וליציבות האזורית. אבל נתניהו לא יכול להסתפק בדרישות ועליו לשאול את עצמו, מה על ישראל לעשות כדי שהשלום יישמר. התשובה ברורה: במקום להתבצר מאחורי חרדותיו, ולעסוק בחילופי האשמות עם הפלסטינים על האחריות לקיפאון המדיני, עליו להראות שישראל אינה אטומה לרחשי הלב באזור ומוכנה ברצינות לפתור את הסכסוך עם הפלסטינים ולקבל את היד המושטת של אסד. במקום לדבוק בעולם של אתמול, נתניהו צריך לתמוך ביוזמת השלום הערבית, שממנה התעלם עד היום. כך תתרום גם ישראל את חלקה ליצירת מזרח תיכון חדש, דמוקרטי ויציב".
כיצד מו"מ עם אבו מאזן הנשען על
ממשלה שלא נבחרה בבחירות שאין בשלב זה כוונה לקיימן (ואשר ברור שאינו מייצג חלק ניכר מהעם הפלשתיני) יקדם את הדמוקרטיה? איך מו"מ עם
בשאר אסד, "דמוקרט" ידוע, יכול לתרום ליצירת מזרח תיכון דמוקרטי ויציב? האם היענות לסעודיה, שבינה לבין משטר דמוקרטי אין כל קשר, יכולה לתרום לייצוב הדמוקרטיה?
