"דרכינו נפרדות בלוד"

יעקב מאיוס, ממייסדי קיבוץ גת וחבר בו עד יום מותו, שימש "מזכיר נצחי" של הוועד הישראלי למען השלום, ארגון שנתמך בידי ברית המועצות דאז, ובידי מפ"ם והקיבוץ הארצי בארץ. הוא היה מעריצו של שלונסקי, והרבה להיפגש איתו בחייו. הוא כתב באחרית ימיו, לפי עדות עצמו, "ספר זיכרונות". אך הספר לא נמצא ולא נדפס. בארכיון יד יערי בגבעת חביבה נמצא בתיקיו של מאיוס רק הפרק הזה. אך גם בו נמצא "גילוי" מדהים: מאיוס מספר כאן לתומו שלספר הזיכרונות של איליה ארנבורג, "אנשים, שנים, החיים", ספרית פועלים 1961, חלקים א' ו-ב', שתורגם בידי אליהו פורת, היה גם חלק שלישי שלא נדפס אך תורגם. על-פי דבריו של מאיוס החלק השלישי שלא פורסם נמצא בארכיונה של התנועה למען השלום. כוונתו הייתה כמובן לארכיונו הפרטי, שנמסר בידי בתו ואלמנתו ליד יערי בגבעת חביבה. יעקב מאיוס עצמו שלח ידו בכתיבה. הוא פרסם עוד בחייו שלושה ספרים: ספר זיכרונות מתורגם של קלארה צטקין, "עם לנין", 1943. "עמים בונים את עתידם", הדמוקרטיה העממית במאבק ובבנין, מרחביה 1951. וכן יצא לאור בפולין, ספרו ביידיש, על קיבוצי השומר הצעיר בארץ, 1937. על-פי פרק הזיכרונות מסתבר שגם נשא נפשו להיות מתרגם שירה... תודתי לארכיון יד יערי בגבעת חביבה, ובמיוחד לתלמה נשיא, עובדת הארכיון, שסייעתני רבות. מהו אדם? בשר ודם וזיכרונות. רעיון זה עולה לי על הדעת בכתבי את הפרק הבא. לילה אחד, ב"כסית", חאצקל איש כסית מסתובב כרגיל ומשרת את האורחים. כולם נתאספו באותו לילה. באמת, מי לא היה שם? א. שלונסקי, אהרון ומתי מגד, אמיר גלבוע, חיים חפר ואחרים. ואפילו הזוג שסחף עמו מ"קליפורניה" של אייבי התן לתוך "כסית" את הויכוח המתמיד שהיה ביניהם: אורי זוהר (היום רבי) וקריין התנ"ך הנודע שכל ליל שבת הנעים לנו את שידורי "קול ישראל" בפרק מהתנ"ך, עמיקם גורביץ. האם היה שם א. ב. יפה, חברי הנאמן לדרך במשך עשרות שנים ומי שכתב מונוגרפיה גדולה ומעניינת על אברהם שלונסקי? האם היה משה שמיר? רפאל אליעז? לא אזכור, אך זה לא חשוב עתה, היו שם משמנה ומסלתה של עולם הספרות והאמנות הישראלים... איש אחד חסר היה שם בפירוש, באותו הלילה שמסופר עליו, הרי זה אלכסנדר פן, משורר "שייך אברק", השיר הנפלא על אלכסנדר זייד, שמושר ומרוקד על-ידי הנוער עד היום. אל. פן היה עורך את ממנוחותיו בקפה אחר, בתל אביב הקטנה, ב"קנקן", שבכיכר דיזנגוף של אז, אך ודאי היו שם גם אחרים באותו ללילה, כי החדר היה מלא. נתן אלתרמן שיבח אז והילל את שלונסקי כדרכו, בפני כל הקהל. זה לא היה חידוש בשבילי; אני זוכר עדיין "אקדמיה" ליובל החמישים של שלונסקי שנערכה באולם הקאמרי הראשון, שברחוב נחמני, על הבמה היו גם נתן אלתרמן ולאה גולדברג, שדיברו על שלונסקי בלשון "מורנו ורבנו, אברהם". "אבל", הוסיף אלתרמן באותו הלילה בכסית, אחרי ששיבח מאד את אברהם שלונסקי: "דרכינו נפרדות בלוד...". על פני הנוכחים נראה חיוך רחב. כל אחד הבין שאלתרמן כיוון לחברותו של שלונסקי בתנועת השלום הישראלית ולהשתתפותו בכינוסים בינלאומיים ועולמיים של תנועת השלום במקומות שונים בעולם, בעוד שהוא עצמו, אלתרמן, לא השתתף בוועד השלום הישראלי ולא תמך במפעליו, במובן הפורמלי של המלים. ובאמת היו שתי אסכולות בעולם הספרות והאמנות הישראלית בשנות החמישים והששים, ביחס לתנועת השלום. היו כאלה כמו שלונסקי ו"הקומוניסט המסוכן" אלכסנדר פן, שתמכו בכל לבם בתנועת השלום - והיו שעמדו מן הצד כמו אלתרמן. אני זוכר את אלכסנדר פן לא רק מישיבותינו בקפה "קנקן", שבו נפגשנו רבות. הוא השתתף יחד עמנו בקונגרס המייסד של תנועת השלום בפאריס ב-1949 (היו שם יבל"א מאיר יערי, שהיה פורמלית נשיא ועד השלום הישראלי במשך עשר השנים הראשונות לקיומו, והיה שם ח"כ תופיק טובי, ח"כ ישראל בר-יהודה, וכן כותב השורות האלה. בנוגע ליערי אפשר לאמור שפורמאלית הוא נשאר נשיא, כי כל המפלגות חזרו והודיעו, שוב ושוב, שמעולם לא קיבלו את התפטרותו.) ובאמת לא היה דבר שוועד השלום הישראלי ביקש משלונסקי והוא לא היה ממלא אחריו: השתתפות בפגישות, באסיפות, בעצומות שלום (והן היו רבות - י. מ.) בכינוסים בינלאומיים וכ'ו. תמיד ער, תמיד נוכח, תמיד מתעניין. את מאיר יערי הוא העריך הערכה עמוקה, את יעקב חזן הוא אהב אהבת נפש, וגם לברטה השאיר מקום בלבו. הוא הקרין מסביבו אמונה ותקווה בעתיד של שלום וחסד. הוא היה מנחם אותנו תמיד והיה אומר, למשל, על המשא-ומתן עם הערבים: "תראו שזה עוד יבוא". היטיב לצייר את שלונסקי בכינוסים הבינלאומיים של תנועת השלום, מר שלום רוזנפלד, העורך הוותיק של מעריב, שבדבריו ב"צוותא", באספה מיוחדת שנערכה לעשור למותו של שלונסקי - אמר ששלונסקי השתתף בכינוסי תנועת השלום מתוך אהבת ישראל, וכך אמר רוזנפלד: "בקונגרסים הבינלאומיים לענייני השלום, שאליהם היה שלונסקי נוסע תכופות, הוא ייצג את אהבת ישראל שלו, החובקת זרועות העולם היהודי כולו. מי כמוהו ידע - וכמה פעמים דיברנו על כך - אם גם כל אחד על-פי תפיסתו הפוליטית ומנקודת ראותו שלו - שאין עוד עם בעולם, שהשלום בין הגושים הוא האינטרס הקיומי העליון שלו, שהרי עם ישראל (מפוזר) - בעשר או שתים עשרה הערים הגדולות של המזרח והמערב, ובעידן זה של האיום האטומי הן בקו החזית הראשון. וכאשר נוסע שלונסקי לוועידת השלום במוסקבה, זמן קצר אחרי משפט אייכמן בירושלים, אין חזונו הסוציאליסטי והאוניברסליסטי מאפיל על תחושותיו כיהודי, כציוני, והוא נושא דבריו מעל הבמה הרמה ואומר קבל-עולם - והיום, אחרי שחוויתי גם אישית בביקורי האחרון בפולין מעט מחוויות אושוויץ, ומאיידנק מתוך התבוננות במכונת-המוות האיומה - הריני מבין את הדברים אף יותר משהבנתי אותם בעת נתינתם - אומר אפוא שלונסקי: "באנו לכאן אחר שעמנו חי מחדש את אימת אסונו שבא עליו במלחמת הזוועות האחרונה, את הממשות השטנית של עצם האפשרות להשמידו השמדה מתוכננת ומאורגנת טוטאלית ואת מוסר ההשכל שאין התחמקות מפניו: באנו הנה לאחר המשפט ההיסטורי ששפט עמנו את גדול רוצחיו, אותו תת-אדם, אדולף אייכמן, שהוא ושכמותו מסמלים בעיני הטובים שבעולם כולו, סמל של אזהרה על שורש הרע שלא נעקר, על הפוטנציאל החייתי שעוד מהבהב בעולם ואשר במשטר של "במלחמה כבמלחמה" הוא עשוי לחדש בתוכנו את הג'ונגל שתמול-שלשום טעינו לחשוב כי הציוויליזציה בעצם מציאותה בלבד היא ערובה לעקירתו. ג'ונגל של "טורפים מתורבתים" שקרבנותיהם הם עוד יותר מבג'ונגל הבראשיתי הם החלשים תמיד - "ועמי בתוכם". (מתוך מאמרו של ש. רוזנפלד: "כל אחד ושלונסקי שלו", 'על המשמר' 20.5.1983) כן, מתוך ידיעה מקרוב את שלונסקי ומעייניו הננו יכולים לאשר שזו הייתה גישתו לתנועת השלום. שיקולים אלה הביאו אותו לתנועת השלום ועל פיהם פעל כל השנים. גם יעקב חזן העלה על נס בדבריו ב"צוותא, על שלונסקי את עובדת פעילותו של א. שלונסקי בתנועת השלום: "שקוע בעבודת התרגום הענקית שלו - הוא מצא תמיד זמן להשתתף השתתפות פעילה בכל פעולה, בכל מוסד, בכל כינוס, שעוררו בו תקווה שהם יקדמו את ענייני השלום, יבטיחו את עתידה של הציונות, יחזקו ויעמיקו את כוחות הקידמה בעולם ויחזקו7 את כוחה של הציונות הסוציאליסטית - את כוחות הסוציאליזם ההומאני והדמוקרטי בעולם כולו. בהתייאשו מברית המועצות לא התייאש מהסוציאליזם כתקוותה הגדולה והיחידה של האנושות". ('על המשמר', דף לספרות ולאמנות, 20 במאי, 1983). דבר אחד לא הבינותי מעולם אצל אברהם המנוח: את רתיעתו מפגישה עם סופרים רוסים, שהוא היה המתרגם האמנותי הגדול שלהם, כמו למשל, רתיעתו מפגישה עם שולוכוב, שאברהם תרגם למופת את "הדון השקט" שלו. שולוכוב היה בא לעתים קרובות לקונגרסים של תנועת השלום, והייתה לי אף אפשרות קלה להציג בפניו את שלונסקי, המתרגם שלו בחסד עליון, אך שלונסקי לא אבה, בשום אופן לא יכולתי לשכנעו. דבר דומה חזר אצל אברהם ביחסו אל איליה ארנבורג. אינני חייב כאן להציג את האיש ואת פעלו. שלונסקי אף טען לקשרי משפחה מסוימים עם ארנבורג, אך לא נפגש עמו פנים אל פנים מעולם. אך אהב לצטט שני קטעים מספרו האוטוביוגרפי של ארנבורג: "אנשים, שנים, החיים" (איל. ארנבורג, אנשים, שנים, החיים, מרוסית אליהו פורת, סדרת כתבים, בעריכת דוד הנגבי, ספרית פועלים, 1961. שני חלקים; במקור ג' חלקים, אך החלק השלישי לא יצא, אם כי ניתרגם בחלקו, ודפים מן התרגום מצויים בארכיון ועד השלום הישראלי). היה זה הקטע בסוף אחד הפרקים בחלק א', שתיאר פרקי חיים משל הצייר המהולל והטרגי מודיליאני, שהיה יהודי וידידו של ארנבורג בתקופת שהותו בפאריס עוד בסוף מלחמת העולם הראשונה: "בדי מודיליאני יספרו לדורות הבאים. אני מביט ורואה בעיני רוחי את ידיד נעורי הרחוקים. כמה אהב את הבריות, כמה חרד להן! יכתבו להם הכתבנים: "שתה לשיכרה, השתולל, מת". אך, באמונה, לא זה העיקר. גורלו של מודיליאני קשור היה במהודק לגורל שאר בני האדם בזמנו. ואם ירצה מישהו להבין את הדרמה של מודיליאני, אל יזכור את החשיש, אלא את הגז המרעיל. יחשוב נא על גורלם של אלה, ששימשו דגם לציוריו של מודיליאני, אשר סביב צווארם הלכה ונתהדקה טבעת-הברזל". (שם, חלק א', עמ' 120). הקטע השני היה על פגישתו השנייה של ארנבורג עם המשורר הפולני יוליאן טובים, לאחר שנים רבות של פרידה; ארנבורג ברצותו לבטא את העובדה שהתנאים בינתיים השתנו אומר על פגישתו עם יוליאן טובים את הפסוק: "זה לא אותה עיר, לא אותה חצות...". (שם, אנשים, שנים, החיים, חלק ב'). אגב עניין טובים. שלונסקי ידע את השם טובים, שעלה מחדש לכותרות בפולין (ולא רק בפולניה - י. מ.) אחרי מלחמת העולם השנייה. הוא אהב את המובאה משירו של טובים, שלגביו הייתי מתרגם חופשי. "מה זה מולדת" - שואל טובים, ועונה על השאלה כדלקמן: "אני סברתי שמולדת - העולם! אולם רימיתיני מר - מולדת זו החצר העצובה שלא ביקרתיה מכבר!"