כאשר צפיתי בראיונות שערך ערוץ 10 עם
אביגדור ליברמן ואנשי "ישראל ביתנו" בחופשת גיבוש בים המלח, חשתי כיצד שר החוץ במיוחד מצליח לגמד את מראייניו ולהפיל אותם בפח, כשלאורך כל הדרך הוא משחק את המשחק של דו-משמעות לשונית. להמונים זורקים לחלל את הסיסמה - "בלי נאמנות אין אזרחות". אמירה גורפת שנועדה ליצור הדרה מוחלטת של האחר. אך לחדרי חדרים של טחנות החוק, מדובר בחוק שחל על כמה עשרות אנשים שיבקשו לקבל אזרחות. כלפי ההמונים מוכרים שנאה בלתי מרוסנת לערבי באשר הוא ערבי, וכלפי מוסדות המשפט יוצרים מסלול מאופק במידת מה.
זו רק דוגמה אחת של דו-משמעות, כשמשחקים עם המילים לפי הצורך. כדי לרכוש ים של מנדטים מדגישים, שאין מקום לדבר על אזרחות בלי נאמנות. באמירה הכוללנית הזו, שכחו לכלול אותי. היהודי, שאינו מוכן להישבע נאמנות לכל מה שאביגדור ליברמן מצליח להעביר בכנסת ישראל. וזאת למרות הגיבוי של חברות-כנסת צעקניות המתחרות על הבכורה במשבצת הצעקנית: אנסטסיה מיכאלי, מירי רגב, כשמתעקשת להשיגן וליטול את הבכורה
יוליה שמאלוב-ברקוביץ' מקדימה.
זנוניות פוטיפרית-פוליטית
הצעקנות המתלווה לסיסמה - "בלי נאמנות אין אזרחות" - אינה יודעת גבולות. בסערת הדיון הצעקני בכנסת ובשלטי הענק שהוצגו בכל קרן רחוב ערב הבחירות לכנסת ה-18, הצליחה "ישראל ביתנו" לכבוש אהדה בקרב ציבור גדול, המקטלג את האזרח הערבי כאזרח בלתי נאמן ומסוכן. ברוח זו התראיין שר החוץ בחופשת הגיבוש. דו-משמעות, שיש בה מידה רבה של זנוניות פוליטית, המזכירה לי את מקור ההשראה לאותה דו-משמעות הלקוחה מלשון הזנונים של אשת פוטיפר הנבגדת, המבקשת להכתים את הזר באשר הוא החי במצרים. וכל זאת כדי להציג עצמה כשיה תמימה שנפלה קורבן ליצריו הזדוניים של זר העובד בביתה.
אשת פוטיפר תובעת מיוסף - "שְׁכָבָה עִמִּי". את הציווי היצרי הזה במלוא בהמיותו, היא משמיעה לעבר יוסף עת היא - כלשון הפסוק - "וַתִּתְפָּסְהוּ בְּבִגְדּוֹ". יוסף אינו נענה לה - "וַיַּעֲזוֹב בִּגְדּוֹ בְּיָדָהּ וַיָּנוֹס וַיֵּצֵא הַחוּצָה". יוסף הצליח להימלט מהזירה המזוהמת, שביקשה לכפות עליו אשת פוטיפר. את תבוסתה היצרית הבהמית מול יוסף המאופק והמעודן, היא מספרת לכל אחד בצורה שמתאימה לאוזנו. ועל כך העירה פרופסור נחמה ליבוביץ' בספרה "עיונים בספר בראשית, תשמ"ז". לבעל היא מספרת על "העבד העברי" - זה הזר, הנחות, העבד שהוא גם אנס, וכלפיו יש לנקוט בכל האמצעים. לבעל המרומה היא מדגישה את הצירוף "עברי" עם "עבד" - צירוף של נחות במעמד עם הזר שמביא עימו את כל הרוע.
יש שוני משמעותי כשהיא מספרת אותו סיפור לעבדי הבית, שהיו מודעים למתרחש בסביבתם הקרובה. חשוב לה לקנות את אהדתם, לכן בסיטואציה הזו היא אינה משתמשת במילה "עבד". חשוב לה לא לפגוע במעמדם של עבדיה, לכן כלפיהם היא משתמשת בביטוי "איש עברי". היא אינה מזכירה את המילה "עבד", כי גם הם עבדים, אבל היא ממקדת את כל רעל המשטמה לעבר הזר, שהוא תמצית כל הרוע. רק נשתחרר מהזר, יבוא המזור למצרים ותיפתרנה כל הבעיות.
בצדק מסיקה פרופסור נחמה ליבוביץ', ההולכת בעקבות פרשנות של חז"ל, שהשניות הלשונית היא למעשה שימוש מניפולטיבי של אשת פוטיפר, לאוזניים של העבדים בביתה, הרגישים למילה "עבד" כביטוי נלעג, היא משתמשת בלשון "איש". לאוזן של בעלה, שכל עולמו יהירות והתנשאות בהמית יצרית כמוה, היא משתמשת במילה המשפילה "עבד" עם התוספת "הזר" לכתובתו של יוסף ועוד מוסיפה נופך משלה - "בָּא אֵלַי הָעֶבֶד הָעִבְרִי לְצַחֵק בִּי".
הגברת הכוח הפרלמנטרי
אביגדור ליברמן הצליח "לעשות לנו בית-ספר" בהפקת המרב משניות לשונית. עם רוח גבית של מכתבי רבני הערים, הוא מעצים סיסמאות אוויליות מאוד וקליטות כמו - "בלי נאמנות אין אזרחות". הוא מרבה להשתמש בזיכרונות היסטוריים ובבעיות קיומיות כדי ליצור דמוניזציה של האחר. אך כאשר הסיסמה צריכה ללבוש מעטה של חוק, נמצא צד מרכך, ובינתיים הוא כבר הצליח להרעיל את הרחוב ולהכפיל את מספר המנדטים הצפוי למפלגתו בבחירות.
אביגדור ליברמן הצליח "לעשות בית ספר" לתקשורת הישראלית, כשהוא גורר אותה להתקפה אישית נגדו ונגד מפלגתו, ומכל התקפה צומח לו לפחות מנדט אחד בדרך. כל התקפה היא מסלול בטוח להגברת כוחו הפרלמנטרי בבחירות הבאות. בדיוק כמו אשת פוטיפר בימים רחוקים, שהתאימה את הלחן לאוזן השומעת, כך אביגדור ליברמן היום. במטבעות לשון של פטריוטיות ונאמנות למולדת הוא מצליח ליצור את הבלתי מובן והבלתי נסלח - אנחנו בני העם היהודי, שהיינו במהלך ההיסטוריה קורבנות של משטרים המדירים את האחר, יוצרים במו ידינו אותה הדרה. ועל הדרה זו מנצח אביגדור ליברמן עם חבורת היסמנים שסרים למרותו.
