האלוף גלנט, כך נראה, לא קרא את עשרת הדיברות. אם קרא, לא הבין. אם הבין, לא הפנים. ואם הפנים, הוא התעלם מהכתוב בהם. גלנט לא לבד - יש עוד הרבה 'גלנטים' במדינתנו הקטנטונת שעושים את מה שהוא עשה ברמה חמורה יותר או חמורה פחות. לתופעה הזו אני מציע לקרוא גלנטיזם, אבל אפשר גם לקרוא לה אולמרטיזם או קצביזם ועוד.
עשרת הדיברות התקבעו בתודעה היהודית כקוד המוסרי הבסיסי ביותר להתנהגות האנושית. נהוג לחלק אותם לשתי רמות - החמישה הראשונים עוסקים במצוות שבין אדם למקום והחמישה האחרונים עוסקים במצוות שבין אדם לחברו. ואני טוען, כי כל הדיברות עוסקים בהתנהגות האנושית של האדם לבין עצמו ובין האדם לסביבתו. שני הדיברות המשמעותיים ביותר בעיניי, הם הדִּיבֵּר הראשון והדִּיבֵּר האחרון, ושניהם קשורים לתופעת הגלנטיזם. ואבהיר:
הדיבר הראשון - הוא הנחת מוצא בסיסית לקוד המוסרי של ההתנהגות האנושית
"אָנֹכִי יְהוָה אֱלֹהֶיךָ, אֲשֶׁר הוֹצֵאתִיךָ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם מִבֵּית עֲבָדִים".
בגישה התיאולגית המקובלת, זוהי הקביעה של ייחוד האל. אבל, שימו לב שלשון הדִּיבֵּר אינו עוסק בציווי כלשהו לבצע או להימנע מפעולה כלשהי. זוהי למעשה קביעת עובדה בסיסית שמשמשת הנחת מוצא לכל מה שיבוא אחריה. אפשר כמובן לקבל את הגישה הדתית כי מדובר בקביעת העיקרון של ייחוד האל, אבל אני מציע להסתכל על הנחת היסוד הזו בצורה שונה.
אני מציע לראות במושג אלוהים המופיע בדיבר בראשון כמשהו שמייצג את הקוד המוסרי האנושי, החברתי והאוניברסלי של יושר, צדק, שוויון, חירות, אנושיות, חמלה, אהבת האדם וכדומה. קוד זה הוא הבסיס לכל ההתנהגות האנושית. כל החוקים והציוויים שיבואו לאחר קביעה זו נובעים ממנו. הדיבר הזה קובע כי על בני האדם, שנוצרו בצלם אלוהים, להתנהג אך ורק בהתאם לקוד האתי המוסרי הזה. לכן, מיד אחרי קביעת העיקרון הזה באות הבהרות חד-משמעיות לגביו:
"לֹא-יִהְיֶה לְךָ אֱלֹהִים אֲחֵרִים, עַל-פָּנָי".
שני הדיברות הבאים משלימים ומחזקים את הדיבר הראשון ומהווים חלק בלתי נפרד ממנו:
"לֹא-תַעֲשֶׂה לְךָ פֶסֶל, וְכָל-תְּמוּנָה, אֲשֶׁר בַּשָּׁמַיִם מִמַּעַל, וַאֲשֶׁר בָּאָרֶץ מִתָּחַת--וַאֲשֶׁר בַּמַּיִם, מִתַּחַת לָאָרֶץ. לֹא-תִשְׁתַּחֲוֶה לָהֶם, וְלֹא תָעָבְדֵם". הפסל והמסכה הם למעשה כל אותן התנהגויות שאדם או חברה מבצעים בניגוד לקוד האתי והמוסרי. אין ולא יכול להיות קוד אחר לחיים בחברה האנושית. זוהי הבלעדיות והייחודיות שהדיבר הראשון קובע כעיקרון.
צריך לפרש את הפסל והמסכה בצורה רחבה יותר מאשר הפירוש האלילי הפשוט. הפסל מייצג את הרדיפה וההערצה של דברים חומריים ובכלל זה - מבנים מגלומניים, קברים, רכוש, כסף, לבוש, מלכים, מנהיגים, סלבריטיז למיניהם וכולי. המסכה מייצגת זיוף, מצגי שווא, עולם וירטואלי של "כאילו". שימו לב איך השתרשה המילה "כאילו" לשיח הישראלי בשנים האחרונות. אנחנו חיים "בכאילו", בעולם וירטואלי לא אמיתי ולא נכון. הדיבר הזה אמור להחזיר אותנו לעולם האמיתי.
חיזוק נוסף לדיבר הראשון מגיע בדיבר השלישי:
"לֹא תִשָּׂא אֶת-שֵׁם-יְהוָה אֱלֹהֶיךָ, לַשָּׁוְא". הפירוש שאני מציע לדיבר זה אומר לאדם - אל תתנשא, אל תחטא בחטא היוהרה. זכור כי אתה לא אלוהים אלא אדם ככל האדם. אין לך שום עמדת יתרון על אנשים אחרים. כולם נבראו בצלם אלוהים, כמוך, ואין לך זכויות עודפות עליהם.
מזכיר לכם במשהו את פרשת גלנט? אם צריך הוכחה נוספת, אני מציע לעבור לדיבר האחרון להשלמת התמונה.
הדיבר האחרון - לא תחמוד
הדיבר האחרון שסוגר את עשרת הדיברות הוא:
"לֹא תַחְמֹד, בֵּית רֵעֶךָ; [ס] לֹא-תַחְמֹד אֵשֶׁת רֵעֶךָ, וְעַבְדּוֹ וַאֲמָתוֹ וְשׁוֹרוֹ וַחֲמֹרוֹ, וְכֹל, אֲשֶׁר לְרֵעֶךָ".
שימו לב שגם הדיבר הזה אינו עוסק בפעולה אקטיבית שהאדם צריך לבצע (כמו למשל, כבד את אביך ואת אמך) או להימנע מביצועה (כמו למשל, לא תרצח). לא תחמוד זה משהו שנמצא בתוך תוכו של האדם. אם הוא חומד משהו, לא ניתן לראות זאת כלפי חוץ עד אשר יבצע פעולה אקטיבית להשיג את מה שהוא חומד.
למעשה, כל הדיברות החד-משמעיים של:
"לֹא תִרְצָח, לֹא תִנְאָף; לֹא תִגְנֹב, לֹא-תַעֲנֶה בְרֵעֲךָ עֵד שָׁקֶר" - נובעים מן החמדה האנושית, העיניים הגדולות, התשוקה להשיג עוד, הקנאה, השאיפה לשליטה באנשים, ברכוש ובהון, אי-הסתפקות במה שיש לך והתאווה להגדיל את נכסיך על-חשבון הציבור או על-חשבון אנשים אחרים.
החמדה שבלב גורמת לפיתוי האנושי לבצע עבירות. כותבי התנ"ך הבינו זאת היטב וכבר בפרקים הראשונים של התנ"ך מתואר החטא הקדמון של חוה (אם כל חי), שהתפתתה לטעום מן הפרי האסור וגרמה לאסון של גירוש מגן עדן. לא בכדי הדיבר הזה מפרט מה אסור לאדם לחמוד - בית רעך, אשת רעך, ועבדו ואמתו וחמורו וכל אשר לו. הוראה ברורה וחד-משמעית - אל תחמוד שום דבר שאינו שייך לך! הפיתוי שבחמדה הזו יוביל אותך רק לאסונות.
האם בני ישראל קיבלו את עשרת הדיברות, הבינו והפנימו אותם? כנראה שלא. במעמד קבלת עשרת הדיברות נאמר:
"וַיִּקַּח סֵפֶר הַבְּרִית, וַיִּקְרָא בְּאָזְנֵי הָעָם; וַיֹּאמְרוּ, כֹּל אֲשֶׁר-דִּבֶּר יְהוָה נַעֲשֶׂה וְנִשְׁמָע". בני ישראל מתחייבים לעשות ורק אחר-כך להבין. זהו סדר דברים הפוך. כדי לעשות משהו, צריך קודם כל להבין אותו. כאשר מבינים מה עושים, האמונה במעשה היא שלמה יותר והביצוע יהיה מושלם ונכון יותר.
הוכחה לכך ניתן לראות בעובדה שמיד אחרי קבלת עשרת הדיברות בני ישראל חוטאים בחטא עגל הזהב, שעומד בניגוד לכל האמור בעשרת הדיברות. זה, לטעמי, נובע מחוסר ההפנמה של העקרונות המתוארים כאן. עגל הזהב מסמל את החמדה והפיתוי האנושיים של בני ישראל ואת הערצת החומרנות על פני הקוד המוסרי שבעשרת הדיברות.
איך כל זה מתקשר לגלנטיזם? נראה לי שאין צורך לפרט יותר. חישבו על זה...
