שחיתות ציבורית בימי המייסדים - ובימינו

חגי סגל, במאמר ב'מקור ראשון' מה-4.2.11, בפולמוס מסביב לפרשת גלנט, הביע דעה מקילה. הוא הזכיר את ארונות הקבורה המצריים הקדמונים המוצגים במוזיאון ישראל, אותם רכש המוזיאון מאלמנתו של משה דיין תמורת "סכום פעוט" של מיליון דולר. ואיך הגיעו הארונות לידי דיין? דיין חפר אותם בסביבות אל עריש ופשוט לקח אותם לעצמו. אותה שעה כיהן האיש כרמטכ"ל או כשר ביטחון, ועל כך אומר סגל: "במושגי 2011, נטילת הארונות לאוספו הפרטי של דיין הייתה שוד-עתיקות לכל דבר, שחיתות שלטונית מדרגה ראשונה. לדיין לא היה כל סיכוי להתמנות לרמטכ"ל או לשר ביטחון אילו נולד 30-40 שנה מאוחר יותר, וכבר דובר על כך רבות. סביר להניח שהיה מסיים את הקריירה הפיקודית שלו על ספסל נאשמים אחד עם משה קצב, אהוד אולמרט ואברהם הירשזון. אפילו טירקל הרחום לא היה מצליח לחלץ אותו משם. למזלו, הדרישות המוסריות מבכירי האומה היו צנועות אז פי כמה. מיכאל איתן היה ילד קטן ובן כספית עוד לא נולד". נפסיק לרגע כדי לשאול: ההפקרות הזאת טובה או רעה, חיובית או שלילית? חגי ממשיך:"שלטון בן-גוריון התאפיין בשחיתויות חמורות, כמו חלוקת משרות ממלכתיות למקורבים בלבד..'לא תחסום שור בדישו', הגן פעם לוי אשכול על פקיד בכיר שנתפס בקלקלתו. בימינו הממשלה הייתה נופלת על התבטאות כזאת". שוב אנו שואלים: האם לא יוצא מזה, שבימינו המצב השתפר לאין ערוך? אלא, כאן חגי מפתיע: "האם נעשינו מאז מוסריים יותר? שוחרי צדק פי כמה? ממש לא". לפני שנשאל לפשר המסקנה התמוהה הזאת, כמה מלים על הפרשה שהזכיר חגי - ההגנה שהעניק לוי אשכול, לימים שר אוצר וראש ממשלה, ל"פקיד בכיר שנתפס בקלקלתו" - תחת הסיסמה "לא תחסום שור בדישו". מה הייתה הפרשה הזאת? מי היה הפקיד? בשנות ה-50 נטלתי חלק במלחמה נגד השחיתות הציבורית במסגרת "שורת המתנדבים" שטיפלה באחד הספיחים של הפרשה הזאת. במשפט סנסציוני שהגיש עמוס בן-גוריון, 'בנו של', נגד ארבע מראשי "השורה" ואני בתוכם, נתגלו מסמכים מתוך פרשת "לא תחסום", ומתוכם אני מצטט כאן. "הפקיד" היה מנהל מחלקת הכספים של הסוכנות היהודית, דוד בהרל, שכיכב בד"וח ביקורת של מנהל המוסד לביקורת של הסוכנות היהודית, הדר. אמיל שמורק. ביום 3.3.52 כתב היועץ המשפטי לממשלה, מר חיים כהן ( לימים סגן נשיא בית המשפט העליון ) אל ראש אגף החקירות של המשטרה מכתב סודי, בהסתמך על דו'ח הביקורת של הדר. שמורק, שהאשים את דוד בהרל בקבלת 12,000 פרנקים שוייצרים ו-261,000 פרנקים צרפתים ללא רישיון מאת שר האוצר. בן דורנו אולי יתקשה להבין, מה היא כאן העבירה, ולא כל שכן - מדוע נחשבה זו בשעתה לעבירה כל כך חמורה. ובכן, בתקופה ההיא היו רגעים, שלישראל לא היה די מטבע זר לקנות אניית חיטה כדי שיהיה לחם לאכול. לכן, מי שעברו על איסור החזקת מטבע זר ללא היתר, נענשו קשות. היועץ המשפטי הורה למשטרה לפתוח בחקירה פלילית ולחקור את בהרל. הממסד לא אהב את גישתו של היועץ המשפטי והשר לוי אשכול נתן לכך ביטוי במלים שנכנסו להיסטוריה - "לא תחסום שור בדישו", ובמלים אחרות: כשהשור הוא גזבר הסוכנות שדרכו לדוש במטבע זר, לא ראוי לחסום אותו עם חוקי מטבע חוץ! החוקים האלה מן הדין שיחייבו רק שוורים נחותים, הדשים בחומרים פשוטים יותר... המידה הזאת של "איפה ואיפה" בין העסקנים המיוחסים לבין העם הפשוט (ונא לא לשכוח שהשלטון היה בידי מפא"י, מפלגת פועלי ארץ ישראל ) נראתה אז כגזירה מן השמיים. וגם מערכת הצדק גופה - היועץ המשפטי, המשטרה ובתי משפט שותקו, כפי שנראה מייד. ביום 10.6.52, כ-3 חדשים אחרי דרישת היועץ המשפטי מן המשטרה לפתוח בחקירה, שלח היועץ עוד מכתב למשטרה, מוזר ומביש. בפתיחת המכתב כתב: "קבלתי משר האוצר מכתב וזה לשונו", ובסופו סיים: "נא לפעול בהתאם". בין שני המשפטים האלה ציטט חיים כהן את המכתב שהוא קיבל משר האוצר, בזה הלשון: "עברתי בעיון על ההחלטות שנתקבלו פה אחד ע"י וועדת השבעה לבדיקת הדין וחשבון... של מבקר הסוכנות. לאור המסקנות שנתקבלו בישיבה בהשתתפותם של ראש הממשלה ומר אשכול, אני מבקש לסגור את התיקים המתייחסים לעבר. את אופן ההתנהגות כלפי העתיד נקבע במשך השבועיים הקרובים. כמובן, חוקי המדינה חלים על כל תושבי המדינה". עינינו הרואות: היועץ המשפטי מקבל כאן פקודה מן הממשלה לסגור את התיק הפלילי של בהרל. את המכתב כותב שר האוצר והוא מסתמך בו על ראש הממשלה, דוד בן-גוריון, על השר אשכול ועל החלטת וועדה שהקימו, "וועדת ה-7". העתק נשלח גם אל שר המשפטים, כלומר - גם הוא נשא באחריות לשערורייה הזאת של יועץ משפטי המקבל פקודות מן הדרג המדיני לסגור תיקים פליליים, ואף מציית. שהרי כך הסתיים מכתבו של היועץ:"נא לפעול בהתאם". וכדי להוסיף צביעות על הפקרות, סיים שר האוצר את הוראת סגירת התיק הפלילי במלים: "כמובן חוקי המדינה חלים על כל תושבי המדינה". מהיכן לוקחים כל כך הרבה עזות מצח? יש לסיפור הזה סוף עוד יותר עגום. הדר. שמורק הושמץ ונרדף על-ידי הממסד ומת בשברון לב כעבור זמן לא רב. גורלו של בהרל דווקא שפר עליו. האיש היה עורך דין במקצועו, ולאחר שהלחץ הציבורי אילץ אותו להתפטר מתפקידו, הוא קיבל מאת הסוכנות בקבלנות את כל עבודותיה המשפטיות - בור של שומן, ששווה הון עתק. גם על כך קמה סערה ציבורית, שאילצה את הסוכנות היהודית לבטל את הסכם "הקבלנות המשפטית", אך במקומו שילמה הסוכנות לבהרל - 25,000 לירות "פיצויים", סכום אדיר בימים ההם. אומר חגי סגל, שהיום סיפור כזה לא היה יכול לקרות, והוא צודק. עדים שר האוצר לשעבר היושב בכלא ועימו עוד כמה שרים לשעבר, עד נשיא המדינה לשעבר שהורשע בעבירות מין קשות ומחכה לגזר דין ועד גם ראש ממשלה לשעבר, העומד לדין באישומים חמורים מתחום השחיתות הציבורית. ללמדנו, שמדינת ישראל התקדמה מאז הימים ההם מרחק של שנות אור, אור השוויון בפני החוק. על מה מתלונן אפוא חגי סגל? הנה, קיראו: "מה שהשתנה בינתיים זה רק רף ציפיות היושרה ממנהיגינו. הוא הוגבה מאוד בדור האחרון, אבל אין הרבה קשר בינו לבין מצב היושרה הכללי. קברניטינו נדרשים להיות הרבה יותר ישרים מאיתנו והרבה פחות נהנתנים. הם נתבעים לנהל את חייהם במרחב סטרילי, הרחק מכל השחיתויות, הרמאויות ושאר התופעות המגונות שמאפיינות את המרחב הציבורי... יואב גלנט לא צדיק גדול, אבל גם אנחנו לא כל כך. רובנו מדברים בטלפון על חשבון המעביד..סוחבים מגבות מבתי מלון או מכינים שם בארוחת בוקר סנדוויצ'ים לצהריים..עוקפים ככל יכולתנו חוקי תעבורה, בינוי או מיסוי..מנהלים את חיינו בצל תקשורת עתירת זימה ומתחלחלים לגלות תופעות של אינוס בבית הנשיא. קשוט עצמך תחילה ואחר כך קשוט ..את מנהיגיך.. החברה הישראלית לא יכולה לצפות שמנהיגיה יהיו יותר צדיקים ממנה." על כך יש לנו לומר, שההיפך הוא הנכון. כשאומרים שהדג מסריח מהראש, מתכוונים - מהראש תחילה. משם הסירחון מתחיל, עד שלבסוף גם כל הגוף מסריח. הציבור שלנו אכן אינו כליל השלמות, אך אין צל של סיכוי לתקן את המצב, כל עוד ההנהגה מעמידה דוגמאות אישיות של שחיתות. התיקון חייב להתחיל מלמעלה. וגם זאת: אינה דומה שחיתות ציבורית להתנהגות בלתי נאותה, אף כי בלתי רצויה בהחלט. את ההבדל ניתן לראות בין שני האלופים - זה שנפסל וזה שאושר להיות רמטכ"ל. גם האלוף בני גנץ ביצע עבירות בנייה, חרג בכמה מטרים, בנה פרקט על קרקע ציבורית (הרס כשנדרש לכך), וזה מסוג העבירות שאינן צריכות לפסול לרמטכ"לות. מה שייוחס ע"י מבקר המדינה לגלנט חרג בהרבה במימדיו ובהיקפיו, וזה אינו המקום לומר 'דין פרוטה כדין מאה'. זה אינו דומה לאישה שהכינה סנדוויץ' בבית מלון או לעקיפה אסורה בכביש. יש טענות מוצדקות כלפי הבג"צ כפי שעוצב ע"י אהרן ברק, בהכרעותיו בכמה עניינים לאומיים, אך אסור שיישכח פועלו הגדול, ההיסטורי, בפתיחת שערי הבג"צ בפני כל עותר. זו הייתה מהפכה שהציגה בבת אחת שלטון מושחת שהתרגל לפעול במחשכים עירום ועריה, כשמעשיו ומחדליו גלויים ושקופים. היה זה הצעד הראשון לקראת הפיכתנו למדינת חוק. הצעד השני תלוי באישיותו של היועץ המשפטי, שאם הוא נכנע לתכתיביה של ממשלה מושחתת, כפי שנכנע היועץ חיים כהן בפרשת "לא תחסום שור בדישו" - נסתם מעיין הצדק הפלילי. יצוין גם, שלאחר מכן אותו היועץ המשפטי, חיים כהן, בפרשת רוזנברג, סרב לסגור את התיק פלילי כפי שנדרש ע'י הממשלה, ואף איים להתפטר. אחריו באו כמה יועצים משפטיים אמיצים שהוציאו אותנו מן המאפליה של חסינות המיוחסים. השמאל מציג תמונה כוזבת כאלו לפני "ששת הימים" הייתה לנו מדינה אידילית, יפה, טובה ומוסרית, קטנה - אבל "אור לגויים". עד שבא "הכיבוש" והשחית אותה ואותנו. שלא יספרו לכם סיפורים: אין תחום חמרי או רוחני ואף מוסרי, שבו מדינת ישראל לא התקדמה בצעדי ענק - דווקא אחרי "קפיצת הקוואנטום" של ניצחוננו במלחמת 67'. אפילו ה"דה-לגיטימציה" בעולם, שהיום זו אופנה להתלונן עליה, הייתה חמורה פי כמה במדינת-החלוקה. פרשת תת-אלוף צ'יקו תמיר, פרשת תת-אלוף עמאד פארס ופרשת האלוף יואב גלנט, חבל שבאו לעולם. אך משבאו, ונסתיימו בניצחונם של טוהר המידות והמוסר הציבורי, הן קידמו את מדינתנו אל הרגע שבו יוכל השלטון להרשות לעצמו לתבוע מן העם רמת מוסר שאינה נופלת מזו של הארצות הכי מתוקנות בעולם. אין כל סיבה שייקחו דוגמה מפינלנד ולא ממדינת היהודים.