עם הייאוש והחידלון שתוקפים אנשי חינוך במגזר החילוני בעיקר, מה הפלא שפנו לעבר כדי למצוא משהו להחזיר עטרת כבוד בתי הספר ליושנה? לכן הוחלט במשרד החינוך שמהשנה הבאה עלינו לטובה יחויבו תלמידים לשנן שירים בעל-פה. בבתי הספר הדתיים משננים מאז ומעולם משניות שלמות בעל-פה. הלימוד בעל-פה מחדד את הקליטה, את הזיכרון ואת הרגישויות עם לימוד שפה עשירה ומלאה. אז טוב שמישהו נזכר שפעם שיננו שירים בעל-פה.
את "ליבי במזרח" של רבי יהודה הלוי, את "ביום קיץ ביום חום", את "שלום רב שובך". "הכניסיני" של חיים נחמן ביאליק, וגם קטעים מ"לביבות" הבלתי נשכח. שיננו ובכינו, שיננו ורטנו, אבל זה נשאר בנו לתמיד. מילים יפות משם שחוזרות ועולות בנו במצבים שונים.
לימודי הספרות בבתי הספר כבר מזמן אינם קשורים לספרות ממש, אלא לכושר מציאת תקצירים מדויקים ומקוצרים. וכל המקצר, הרי זה משובח ומועיל. לכן, זהו רעיון מצוין שעשוי לקרב את התלמידים, גם אם בתחילה בעל-כורחם, לשירה אמיתית, ולעסוק בשירה גופא ולא במסקנותיה שלא תמיד נחוצות.
נכון שחלק מהשירים המוצעים הם קצת "ותיקים" – כמו "הכניסיני", ו"ליבי במזרח", ובאמת כדאי למצוא בנוסף קטעים משירה עכשווית לשינון. אבל ספרות ושירה טובות – לעולם יהיו כאלה.
לשמוע נער או נערה כאלה עומדים ומדקלמים בעל-פה את חיים נחמן ביאליק עם המילים העבריות המלאות שאולי קצת זרות לדורנו ולשירה המודרנית, יכול להיות שינוי מרענן ומקדם דווקא, במקום שפת העילגים הנפוצה והמתפשטת כאילו נגמרות לנו המילים.
גם אם יהיו רבים, ויהיו, שיתנגדו ויכעסו, וזה מובן - הרי בוודאי ימצאו כמה בני נוער שיתרגשו ויהנו מן השירים; מן הרגישויות, מן העוצמות וכן מן העושר המילולי והרוחני. ובשבילם לבד – הרי זה שווה.
אני אישית מברכת על ההחלטה ומקווה שיהא בכך תיקון המצב הדיבורי-התבטאותי אצל בני הנוער ותזכורת שיש שפה אחרת בעולם. שפה עשירה, רגישה, מלאת ביטוי במילים, לא בנקודות או בריבוי אותיות. שפה המאריכה בביטוי ומבטאת אותו בעושר המילים ולא בצמצומן.
דוגמאות מופלאות לשירה נפלאה שכמעט נשכחת:
מתוך "ליבי במזרח" / מאת רבי יהודה הלוי לִבִּי בְמִזְרָח וְאָנֹכִי בְּסוֹף מַעֲרָב
אֵיךְ אֶטְעֲמָה אֵת אֲשֶׁר אֹכַל וְאֵיךְ יֶעֱרָב
אֵיכָה אֲשַׁלֵּם נְדָרַי וָאֱסָרַי, בְּעוֹד
צִיּוֹן בְּחֶבֶל אֱדוֹם וַאֲנִי בְּכֶבֶל עֲרָב
"לבדי" / מאת חיים נחמן ביאליק כֻלָם נָשָא הָרוּחַ, כֻלּם סָחַף הָאוֹר
שִירָה חֲדָשָה אֶת-בּקֶר חַיֵיהֶם הִרְנִינָה,
וַאֲנִי, גּוֹזָל רַךְ, נִשְתַכַחְתִי מִלֵב
תַחַת כַנְפֵי הַשְכִינָה.
בָדָד, בָדָד נִשְאַרְתִי, וְהַשְכִינָה אַף-הִיא
כְנַף יְמִינָהּ הַשְבוּרָה עַל-ראשִי הִרְעִידָה.
יָדַע לִבִי אֶת-לִבָה: חָרד חָרְדָה עָלַי,
עַל-בְנָהּ, עַל-יְחִידָהּ.
כְבָר נִתְגָרְשָה מִכָל-הַזָוִיּוֹת, רַק-עוֹד -
פִנַת סֵתֶר שׁוֹמֵמָה וּקְטַנָה נִשְאָרָה
בֵית-הַמִדְרָשׁ – וַתִתְכַס בַצֵל, וָאֱהִי
עִמָהּ יַחַד בַצָרָה.
וּכְשֶכָלָה לְבָבִי לַחַלּוֹן, לָאוֹר,
וּכְשֶצַר-לִי הַמָקוֹם מִתַּחַת לִכְנָפָהּ -
כָבְשָה ראשָהּ בִכְתֵפִי, וְדִמְעָתָהּ עַל-דַף.