המלצת "נביחה" לנחום ברנע

רבות נכתב על היחסים העכורים בין שני ענקי הפובליציסטיקה נחום ברנע ודן מרגלית. תמימים יפרשו את המתיחות ביניהם כ"קנאת סופרים". התרשמותי הסובייקטיבית היא שברנע מחביא את קנאתו במרגלית מאחורי כללי אתיקה. מותר לברנע לחשוב על עצמו כמי שערכים מדריכים אותו בטרם יקיש על המקלדת, כמו שמותר לי לחשוב שהוא - וזה בלשון המעטה - מתהדר בנוצות לא לו. חוק אשכנזי! אין כוח בעולם שיכול לשכנע אותי שנחום ברנע לא קרא את רשימתו של מרגלית "לא משנים חוקי משחק מטעמי נוחות" (ישראל-היום, 23.2.11), כמו שאין כוח בעולם שיכול לשכנע אותי, שהוא לא ראה את הקריקטורה שהופיעה באותו יום בעיתון ידיעות אחרונות. ולמי שהחמיץ: ציפי לבני נראית פורסת מגבת אל מול גבי אשכנזי שיוצא מבסיס קליטה ומיון כשהוא לבוש בגופיה והיא אומרת לו "קח מגבת שלא תצטנן". המאמר של מרגלית, כמו הקריקטורה בידיעות, מתייחסים ל"חוק הצינון". הפופולריות של גבי אשכנזי מדליקה את השמאל. חוק הצינון מעצבן אותם. אין להם סבלנות להמתין שלוש שנים עד שתסתיים. שני הח"כים יואל חסון ואיתן כבל הצהירו שיגישו הצעת חוק לקיצור הצינון. דן מרגלית כתב מאמר נגד, שהרי מדובר בחוק פרסונאלי, והקריקטורה בידיעות מתארת את ציפי כשהיא ממתינה לאשכנזי מחוץ לבקו"ם. בפיגור של חמישה ימים, ברנע שיגר את דעתו. קבלו ציטוט: "שלוש שנות הצינון עליהן החליטה הכנסת היו הגזמה פראית. די היה בשנת צינון אחת... תכלית השנתיים הנוספות הייתה אחת: למנוע כרטיס מועדון מאדם אחד - הרמטכ"ל דן חלוץ, שבראשית כהונתו כיכב בסקרים" (ידיעות-אחרונות, 28.2.11). בפסקה אחרת הוא נתלה באילן גמד: "כבוד הנשיא שמעון פרס קונן השבוע על העוול שעושה החוק לקצינים שרוצים ויכולים לתרום למדינה, אבל האמת היא שהוא התכוון לגבי אשכנזי, קצין המחמד שלו כרגע". מקריאת המאמר ניתן להבין שמר ברנע, כמו הנשיא פרס, סבור ששלוש שנות צינון הן "הגזמה פראית" ומן הראוי לאפשר לגבי אשכנזי להתמודד בבחירות הבאות. נכון, הוא הדגיש שהחוק גזר על דן חלוץ (שהיה פופולרי) שלוש שנות גלות, אבל הוא "שכח" לכתוב שתכלית החוק הייתה חסימת חלוץ מהצטרפות לליכוד. למה? תענו אתם... העיתונאי עמית סגל גילה לצופי מהדורת החדשות המרכזית (ערוץ 2, 27.2.11), שביולי 2006, מי שיזם את תקופת חוק הצינון לשלוש שנים, היה, אל תצחקו - יואל חסון. זה היה במסגרת המאמץ לעכב כניסת הרמטכ"ל הפופולרי דאז דן חלוץ, שנחשד כליכודניק, לפוליטיקה. כמו היום, גם אז, הוא היה בטוח בכוחם של טיעוניו. גם אני זכרתי כמה דברים שיש להם נגיעה ישירה ל"חוק פרסונאלי": חוק פרס. כדי לחזק את הסיכוי של שמעון להיבחר לנשיא, יזם יואל חסון - שתמך בצינון חלוץ לשלוש שנים - שינוי חוק בחירת הנשיא. היה בטוח שאם ההצבעה תהיה גלויה, חברי הקואליציה לא יעזו לערוק למועמד אחר (התמודדו מולו - רובי ריבלין וקולט אביטל). ומי יצא נגד חוק פרס? - איתן כבל ומאיר שטרית! כן, זה אותו כבל שתומך בחוק אשכנזי. כבל הסביר את התנגדותו בטיעון דומה למה שכתב דן מרגלית לאמור: אין לשנות כללי משחק באמצע משחק. שטרית בינתיים שותק. ומי עוד היה נגד? ניחשתם נכון, נחום ברנע. קבלו ציטוט: "חוק פרסונאלי שנעשה לא למען עניין אלא למען אדם הוא מעשה מגונה. שינוי כללי משחק תוך כדי משחק, הוא לעג לדמוקרטיה", כתב ברנע. שימו לב להמשך: "מילא אולמרט או פרס, אבל מי שהעבירה את ההצעה המבישה הזאת הייתה לא אחרת מ...שרת המשפטים ציפי לבני גברת ניקיון" (ידיעות-אחרונות, 29.1.07). אתם הבנתם את זה? "חוק פרס" הוא "מעשה מגונה", ו"חוק אשכנזי" הוא "הגזמה פראית". אנחנו לא מצפים מכלב השמירה נחום ברנע שינשוך את הפוליטיקאית שנוני מוזס חפץ ביקרה. אבל כמה נביחות היו יכולות להיות פשרה ראויה בין נשיכות חובה לבין זיגזג ערכי. נבח, נחום, נבח...