לוב לא תדמה למה שהייתה בעבר, בין אם ייפול קדאפי, יירצח, או יברח לחו"ל, ובין אם יקים בדרום לוב, מקום המגורים של שבטו, אמירות חד-שבטית שעל בניה הוא יכול לסמוך, אחרי שכל השבטים האחרים הפנו לו את עורפם ואת נשקם. בני שבטו של קדאפי נלחמים עד עכשיו בנחישות רבה, ביודעם כי אם ייכשלו בקרב, חייהם לא יהיו שווים יותר מקליפת השום, היות שבני השבטים האחרים ינקמו בהם על שפך הדם של השבועות האחרונים ועל 42 שנה של דיכוי מצד קדאפי ובני שבטו. מנגד, בני לוב שמרדו בשליטם מבינים היטב כי אם ישוב קדאפי לשלוט בהם, הוא ינקום בהם על המרד וימרר את חייהם עד שהמוות יהיה עדיף בעיניהם. לכן סביר להניח כי לאחר שמרדו בו בפומבי, הם לא יוותרו על החירות שקנו בדמם, והמאבק על לוב הוא על כן טוטאלי - לחיים או למוות. העולם רואה את המתרחש, את ההרוגים והפצועים, וייתכן כי תהיה התערבות צבאית בינלאומית כדי "לסייע" לקדאפי להבין כי אינו רצוי, וכי בניגוד לדבריו בראיונות ארכניים, אין העם הלובי אוהב אותו כל כך ולא כל בניו מוכנים למות למענו. אלא שהעולם עדיין מהסס, כי כשמדובר בלוב מיד עולה שיקול הנפט, ויותר משהעולם מעוניין להציל את בני לוב מידי שכירי חרב הפועלים בשירות קדאפי או מאש מטוסיו האירופיים, מבקשים מנהיגי אירופה להבטיח את המשך זרימת הנפט הלובי הנחוץ לכלכלת מדינותיהם כאוויר לנשימה. ההחלטה לסלק את לוב ממועצת זכויות האדם של האו"ם רק מצחיקה את קדאפי, ולא תציל לובי אחד ממוות.
פסלים נבובים ומאובנים
כדי להבין את מה שמתרחש כיום בעולם הערבי, עלינו לחזור שמונה שנים לאחור, ל-9 באפריל 2003, שבו הופל בשידור חי, לעיני כל העולם, פסל הברונזה של סדאם חוסין שהיה מוצב על כן בטון בכיכר פלשתין בבגדד. באותו אירוע ניסו במשך כשעה עשרות עירקים להפיל את הפסל, כשהם משתמשים בידיים, בפטישים ובמקלות, והדבר לא עלה בידם. לאחר שהתייאשו, הם ביקשו סיוע ממפקד נגמ"ש אמריקני. הנגמ"ש התקרב לפסל, חייל אמריקני טיפס עליו, קשר כבל מתכת על צווארו, וברגע שנמתח הכבל, נפל הפסל לקול תרועתו של העולם כולו. אז התגלה לעין כל, כי הפסל חלול ורגליו הוצבו על שני צינורות שבלטו ממשטח הבטון שבו היו נעוצים.
אירוע זה הוליד מאות מאמרים באמצעי התקשורת הערביים, שכולם נסבו סביב זה שהשליטים הם לא יותר מגוף מאובן ונבוב, המסתיר את עמידתם על בלי מה. השאלות שניסרו מאז בחלל התקשורת היו: עד מתי יסכימו עמי ערב להיות כפופים לשליטת הגופים החלולים והקפואים הללו? מתי יצליחו ההמונים הערביים להפילם? נשמעו תהיות מדוע ההמונים הערביים מתנהגים ככבשים המובלות לשחיטה ואינם מתקוממים, ולמה נחוצה התערבות חיצונית להפלת מנהיגיהם, למרות שאין הם יותר מאשר פסלים חלולים חסרי כוח עמידה.
התשובה מגיעה בימים אלה, אומנם קצת באיחור, אבל תהליכים חברתיים במזרח התיכון זקוקים לזמן הבשלה ולהזדמנות להתקדם בכיוון הנכון. לא ניתן לצפות מעמים השרויים בדלות, בבורות, באבטלה ובהזנחה, מחוצים תחת מכבש שלטוני כבד וחסר רחמים, כי יתעוררו בוקר אחד ויתקוממו, כשהם חסרי מנהיגות ואמצעים להפצת רעיון המהפיכה ומועדי התרחשותה. ההתקוממות הנוכחית אירעה "בזכות" ערוץ אלג'זירה שהטיף במשך שנים לערבים ולמוסלמים לצאת לרחובות ולכיכרות כדי להסיר מעליהם את עולם ה"פסלים", ולתבוע חירות וזכויות, שבכל חלקי העולם האחרים הם מובנים מאליהם. גם רשת האינטרנט, המאפשרת להפיץ בה מודעות למיליוני אנשים בלי להיות נתונה לביקורת השלטון, סייעה רבות לתהליך.
אין ספק כי התהליך לא ייעצר בלוב, בוודאי אם יצליחו הלובים להיפטר משלטונו המאובן והאכזר של קדאפי, והשאלה הנשאלת מאליה היא איזו מדינה היא הבאה בתור. קשה כמובן להתנבא, אבל ברור כי כל מדינות המזה”ת עומדות כאבני דומינו וממתינות לתורן שיגיע, גם אם בקצב מזרח תיכוני. אך נראה כי גורלן של קטר ושל שבע נסיכויות המפרץ המאוחדות באיחוד האמירויות - יהיה שונה. כל אחת מהן היא מדינת שבט, ולכן היא לגיטימית בעיני אזרחיה. במדינות אלה אין דיקטטור, והמנהיגות מקובלת על הרוב הגדול של האזרחים. מצב זה יוצר זהות של אינטרסים ושל תפיסות בין האזרחים ובין המנהיגות. זאת בהבדל ממדינות ערב האחרות, שבהן הלגיטימיות של השלטון מוגבלת לקבוצה הקטנה המיוצגת על ידו.
אבני דומינו
בנסיכות עומאן שבדרום חצי האי ערב החלו בשבוע האחרון הפגנות גדולות תחת סיסמאות בדבר דרישות בתחום הרווחה וסילוק השחיתות. הסולטן קאבוס, שליט המדינה מזה 41 שנים (כמעט כמו קדאפי) שולט בה ביד ברזל, וכלכלת המדינה מבוססת על הנפט. הצבא פיזר בגז מדמיע ובכדורי גומי את ההפגנות בעיר צוחאר השוכנת מצפון לבירה מסקט, וכמה אנשים נהרגו. הסולטן הבטיח למפגינים כי בקרוב יפתח 50 אלף משרות חדשות בשירות הממשלתי, ישלם למובטלים דמי אבטלה חודשיים של כ-400 דולר וישקול להרחיב את סמכויות הפרלמנט. ללא ספק, גם בנסיכות שלווה זו השד יצא מהבקבוק.
בסעודיה החל המלך עבדאללה לקבל מקבוצות של משתמשי רשת התקשורת דרישות לשחרור אסירים פוליטיים שנכלאו בשל דעותיהם ועמדותיהם, להענשת האחראים להזנחת התשתיות שגרמה להצפות גדולות בעיר ג'דה בשבוע שעבר כמו גם בשנה שעברה, להרחבת שוק העבודה ולצמצום האבטלה, ונשים מעלות שוב את הדרישה להתיר להן לנהוג מכוניות.
ברשת מתנהל מסע המכוון לארגן הפגנות המוניות בסוריה ב-15 במרס - שבוע לאחר שסוריה תחגוג את יום עלייתה של מפלגת הבעת' לשלטון בשנת 1963 - וייתכן שגם מדינה זו עומדת בפני זעזועים פנימיים. שאלת המפתח היא האם הצבא בסוריה ישוב לטבוח באזרחים כפי שעשה מ-1979 עד 1982, והאם למרות האבידות יצליחו אזרחי סוריה לעשות למשפחת אסד את מה שעושים בני לוב למשפחת קדאפי.
התקשורת הירדנית מדווחת מדי יום על רפורמות חדשות שמתכנן המלך עבדאללה השני להנהיג במדינה, ומשדרת ללא הרף נאומי תמיכה של מנהיגי שבטים במלך ובמשפחתו. התנהלות זו מעידה על הלחץ שבו שרוי בית המלוכה הירדני נוכח התגברות הגל של השתלטות הרחוב הערבי על העניינים.
גם במרוקו היו השבוע הפגנות המוניות, בעיקר של בֶּרבֶּרים, שהם אפריקנים שאינם ערבים, והאיסלאם נכפה עליהם בכוח במאות שעברו. הם דורשים הכרה בזכויותיהם הקולקטיביות, ושיפור של מצבם הכלכלי והפוליטי. בתימן ממשיכות הפגנות המוניות, והנשיא עלי עבדאללה צאלח - החושש לכסאו - מנסה לשכנע את תומכיו כי יש בתל אביב חדר מבצעים הנשלט מוושינגטון, אשר ממנו יוצאות ההוראות להמונים הערביים להציף את הרחובות בהפגנות אלימות.
באירן נמשכות כבר למעלה מחודש ההפגנות, שהשלטון מפזר באלימות רבה. מנהיגי ההתקוממות מיר חוסיין מוסאווי ומהדי כרובי - נעצרו. השבוע השמיע ראש ממשלת ישראל ביקורת חריפה כלפי העולם על שכולם נחלצים לסייע לעם הלובי ולא לעם האירני הנתון תחת דיכוי לא פחות חמור. נראה כי העולם חושש מאירן עוד לפני שזו השיגה נשק גרעיני. מה יהיה אם כן לאחר שזה יהיה ברשותה?
מהפיכה איסלאמית בפתח?
לתוניס חזר השבוע ראשד אלע'נושי, ראש התנועה האיסלאמית שהיה גולה בלונדון 22 שנה. למצרים חזר לפני שבועיים שייח' יוסוף אלקרדאווי, הדובר הרהוט של "האחים המוסלמים", שהיה בקטר 40 שנה. בתוניס ובמצרים נרשמו השבוע מפלגות בעלות נטייה איסלאמית, שאסור היה להן לעשות זאת כל עוד שלטו במדינות אלה הנשיאים הקודמים, בן עלי ומוברק. אווירת החופש שהשתלטה על תוניסיה ועל מצרים מאפשרת לאיסלאם הפוליטי להרים ראש ולקדם תוכניות השתלטות על המהפיכה, בדיוק כפי שעשו אחיהם הפלשתינים אנשי חמאס, אנשי חיזבאללה בלבנון וקודם לכן ח'ומיני באירן. אלה ניצלו את האווירה של הדמוקרטיה והפתיחות על-מנת להשליט על הציבור את הדבר הרחוק ביותר מדמוקרטיה: האיסלאם הפוליטי.
ביום שישי לפני שבועיים הוביל קרדאווי את תפילת ההמונים ב"כיכר השחרור" שבקהיר, והשבוע הוא הוציא פתווה (פסק הלכה) המתיר את דמו של קדאפי בשל הרג ההמונים שביצע בעמו. ללא ספק, קרדאווי בן ה-85 חש כי יש לו עתיד פוליטי כמנהיג האיסלאם במצרים, למרות גילו המתקדם.
אין לפסול אפשרות כי אנו עומדים בפני מצב שבו האיסלאם משתלט על המזה”ת, אם כי הדרך לא תהיה קלה מול הצבאות בעלי אג'נדה שונה, ומול גופים אזרחיים אחרים שאינם מוכנים לחיות תחת כנפי השריעה - ההלכה המוסלמית. השנים הקרובות במזה”ת תהיינה עמוסות בהפגנות, בשינויים תכופים (לפני ימים ספורים הוכרח ראש ממשלת תוניס להתפטר, חודש לאחר כינון ממשלתו), בחוסר יציבות פוליטית ואזרחית העלול לעלות בחייהם של רבים. מחירי הנפט נושקים את מחסום ה-100 דולר לחבית, ומזרח תיכון סוער יעלה את מחיר הזהב השחור מעלה מעלה.
בתוך סערה זו ישראל היא אי של שלווה ושפיות, ועליה לשקול את צעדיה היטב, לפני חתימתה על עסקה עם קבוצה פלשתינית העלולה להיות מסולקת מהשלטון זמן קצר לאחר שתקבל לידיה שטחים אסטרטגיים ביהודה ושומרון. לאף אחד אין הבטחה כי מה שהתרחש בתוניסיה ובמצרים, לא יקרה במדינה הפלשתינית העלולה לקום ביו"ש, וכי גורלה של עזה לא יגיע גם לשכם ולג'נין. ישראל אינה זקוקה להוכחות נוספות לסכנה שבהקמת מדינה פלשתינית העלולה לסכן את חייה של מרבית האוכלוסיה הישראלית.
