לאחר כ-50 שנות שלטון זוגי בישראל - תם עידן. חלפה עברה לה התקופה שבה חשבו הישראלים כי הגה המדינה צריך להיות נתון תמיד בידי נהג ונהג-משנה המתחלפים ביניהם או מחלקים ביניהם את השלטון על-פי מפתח מסובך של אחוזות ונחלאות. צורת שלטון ישראלית ייחודית זאת סוכמה ב-2025 בסדרת הספרים הפופולרית בת שמונת הכרכים "עידן הזוגות". הכרכים הבודדים נקראו, בפשטות, על שם הזוגות עצמם: רבין-פרס, שמיר-פרס, שרון-אולמרט, נתניהו-ברק, סער-עיני, ארדן-יחימוביץ', אקוניס-פינס, חוטובלי-ולדן.
מרבית הקוראים קראו רק ספרים בודדים מן הסדרה. הם התעניינו בעיקר בשערוריות ובסיפורים אישיים עסיסיים, כמו הדו-קרב המילולי המתמשך בין שני הדברנים העוקצניים ארדן ויחימוביץ' או "ריב החתולות" - כפי שכינתה זאת התקשורת אנינת הטעם - שכלל גם "היבטים פיזיים", בין שתי המנהיגות הדעתניות והנחרצות חוטובלי המנוסה וּולדן הצעירה והשאפתנית שלמדה תכסיס או שניים מסבה,
שמעון פרס. החוקרים גילו כי פרס, כנשיא מדינת ישראל, שימש בעת כהונתו הרביעית (על-פי תיקון מיוחד לחוק היסוד "נשיא המדינה") יועץ הסתרים של נכדתו ראש ה
ממשלה, והוא שגרם לחתרנות הבלתי נלאית של נכדתו כלפי שותפתה, ראש הממשלה חוטובלי.
עמותת מפעילי הכנסת
כל זה היה פיקנטריה, ואולם מי שהייתה לו סבלנות לקרוא את אלפי העמודים של הסדרה כולה ולעיין גם בהערות השוליים ובמראי המקומות - קוראים שקדנים אלה היו בעיקר בין הסטודנטים והחוקרים של חוג מדע המדינה - קיבל תמונה של תהליך הניוון הממושך והעקבי שלאורך כל עידן הזוגות דלדל את עצמותיו של המשטר החוקתי בישראל, עד שבסוף התקופה מצץ גם את הלשד עצמו והותיר מן המשטר רק שלד שמרביתו - אבק.
הכנסת, שרמתה החלה להתדרדר בתלילות כבר בתקופה הנשכחת של שנות ה-70' של המאה ה-20, הגיעה באמצע שנות העֶשרֶה למצב מעורר רחמים, ובתחילת שנות ה-20' הפסיקה למעשה לתפקד ונותרה בית מחוקקים בשם בלבד. תהליך זה קרה מפני שמספר השרים וסגני השרים עלה בהדרגה משיקולים קואליציוניים (בימי ממשלת ארדן-יחימוביץ',למשל, טיפס המספר ל-37 שרים ו-30 סגני שרים), כך שמרבית חברי הכנסת היו גם חברי ממשלה. מספר השרים רק גדל מממשלה לממשלה, עד שבימי ממשלת אקוניס-פינס היה צורך להרחיב את שולחן הממשלה כך שיתפוס את כל חלל המליאה, ולח"כים הפשוטים הותקנו מושבים בגלריות שמשני צידי האולם, במקום שבו ישבו במאה ה-20 אורחים וכתבים פרלמנטריים.
הח"כים הפשוטים, שהיו מיעוט ב"בית", זעמו על שלא קיבלו מעמד של שר (התפקיד המבוקש ביותר היה שר בלי תיק) או סגן שר, ופשוט הפסיקו לבוא לירושלים. מספר ישיבות המליאה הצטמצם לעשר ולאחר מכן ירד לשש ולארבע ישיבות בשנה. ישיבות הוועדות חדלו לגמרי להתקיים עוד לפני 2020, מפני שגם יושבי הראש של הוועדות הפסיקו להגיע, והפעילות כולה הושארה בידי קבוצה של עוזרים פרלמנטריים ועסקני שדולות, אשר נעשו לשליטים האמיתיים בבניין. אלה הפכו את עצמם למועדון סגור, רווחי מאוד, ובשנת 2021 הקימו את "עמותת מפעילי הכנסת" - גילדה סגורה אשר אליה ניתן היה להתקבל רק בפרוטקציה חזקה במיוחד או תמורת "דמי חניכות" גבוהים ביותר, שהיו למעשה תשלום עבור קניית מניה בארגון שהניב טובות הנאה אינסופיות.
במקביל נחלשה גם הממשלה. בגלל הרכבה המסורבל, נעשה קשה יותר ויותר לכנס אותה בירושלים - מרבית חבריה לא התגוררו בבירה הרשמית ובקושי הכירו את העיר - והיא התכנסה לישיבותיה הדו-שבועיות ולאחר מכן החודשיות או הדו-חודשיות במועדון הגולף של קיסריה, תחת הכותרת של "התיעצות שרים בלתי רשמית". רק בימי ממשלת אקוניס-פינס נערכו הישיבות בקפטריה של היכל הכדוריד בראשון לציון, שראש הממשלה
אופיר פינס היה נשיא הכבוד שלו. קפטריה זו שאמנם נקראה כך, הייתה למעשה מסעדת גורמה שניהל שנים רבות השף בטיסט ממסעדת לה קנאר סו-לה-טוא מן העיר סנט אטיין. לקיסריה (או לראשון לציון, בהתאם בתקופה) היו באים גם שגרירים ומדינאים אורחים כאשר באמת ביקשו לסדר עניינים ולהשיג תוצאות.
שערוריית מוזיאון הרכבת הקלה
מתחילת שנות ה-20' ואילך, התכנסה הממשלה בירושלים רק שלוש פעמים בשנה, בסמוך לפסח, שבועות וסוכות, להרמת כוסית ולאיחולי חג לעם (בטקסים נראו על השולחן בקבוקי "אדום עתיק" ו"תירוש", וכן קנקנים של מי ברז, אך בחלק הבלתי רשמי והלא מצולם שהתקיים לאחר מכן, שתו "גלן פידיך", "ברומור" או "לפרויג 12"). בגלל מספר השרים הגדול, שנגזר גם מריבוי משרדי הממשלה, איבד הציבור קשר מעשי עם מוסדות השלטון. זאת מפני שלא זו בלבד שאיש לא ידע מי הם השרים - תופעה שהתחילה כבר בראשית המאה ה-21, אלא שגם משרדי הממשלה הרבים, ששינו בכל קדנציה את שמם ואת תפקידם, לא היו מוכרים, והיה קשה לדעת איזה משרד מטפל באיזה עניין. על-פי רוב היו ארבעה או חמישה משרדי ממשלה מעורבים בהנפקת כל אישור פשוט, ובעניין מורכב יותר, כמו סיוד הגג או הפיכת הגינה למקום חנייה, היו מעורבים שבעה או שמונה משרדים. אין תימה שעניינים כבדים כמו בנייה, הרחבת רחובות, פתיחת עסק והתקשרויות מחוץ לגבולות המדינה נעשו כולם בלי אישורים ממשלתיים וטיפל בהם האיגוד המקצועי רב העוצמה של המאכערים הישראלים שהנפיק אישורים ותוכניות מטעמו.
בתי המשפט התחילו בהדרגה להכיר באישורים אלה מתוך הבנה כי המציאות השתנתה ותקנת הציבור מחייבת הכרה כזאת. הבעיה הייתה שבית המשפט העליון, שגם לקראת שנת השמונים למדינה היה מורכב בעיקר מקבוצת מרצים למשפטים, חסרי כל ניסיון מעשי בעריכת דין ובשיפוט חי, אך מקושרים בשיטת חבר מביא חבר, לא אהב לדון בערעורים והעדיף להתעסק במשפט בינלאומי פומבי ולנהל את ענייניו במישור התיאורטי מול כמה מרכזים אקדמיים באירופה ובארה"ב, שבהם שהו השופטים "העליונים" מישראל חודשים אחדים בכל שנה. החולשה בראש המערכת גרמה לסתימה במערכת כולה, ומספר השנים הממוצע לטיפול בתיק גדל בהדרגה במשך כל תקופת הזוגות. בלי קשר לכך המשיך מספר עורכי הדין במדינה לגדול כל העת, ומ-50 אלף בתחילת שנות העשרה עלה ל-100 אלף בתחילת שנות העשרים. בגלל המספר הרב של מקבלי הרישיון לעסוק בעריכת דין, הפסיקו לערוך את טקסי ההסמכה ההמוניים באמפיתיאטרונים, ואלה הועברו למדרון רחב ידיים באזור זכרון יעקב, שהוכשר במיוחד לצורך זה בעזרת דחפורים ענקיים.
שלטונם של ארבעת הזוגות האחרונים התאפיין בכמה שערוריות, כמו למשל חשיפת הקשר שבין "אגד" ובין ראשי
רכבת ישראל, דבר שמנע סלילת קו רכבת מתל אביב לירושלים. שערוריה אחרת הייתה הגילוי כי 22 שגרירים של ישראל בניכר לא חזרו כלל לארץ בתום תקופת שירותם ועברו לעסקים פרטיים במקומות שבהם נמצאו. שערוריה שעלתה כסף רב למדינה הייתה קשורה בחוזים הקבלניים של משרד הביטחון בפרויקט הפיכת כביש 6 לכביש מערכת כפול, ישראלי-פלשתיני, שבאמצעו גדר תיל המפרידה בין ישראל ובין הרשות הפלשתינית.
אך המרגיזה ביותר הייתה שערוריית מוזיאון הרכבת הקלה של ירושלים - מבנה ענקי מפואר בכניסה לעיר שנפתח ברוב טקס, בדיוק כשהתברר סופית כי לא ניתן להפעיל את הרכבת הקלה, בגלל תקלות קשות במערכת הרמזורים, ריבוי ההתנגשויות בינה ובין אוטובוסים של "אגד", חבלות מצד ערבים תושבי העיר וחוסר התאמתה לאנשים גבוהי קומה. ההפגנות האלימות שגרמו נזק רב למוזיאון הרכבת הקלה, לרכבת הקלה עצמה ולפסי הרכבת השנואים שהפכו לסמל החלמאות הישראלית, היו הסימן הראשון לכך שעידן הזוגות עומד להגיע לקיצו. אך איש לא שיער כי תוך זמן קצר - ימים אחדים, למעשה - תמשול במדינה אסתי רומנלי, וכי יהיו בידיה סמכויות של שלטון מוחלט שאינו מצריך החלטות ממשלה, אישורים של הכנסת או הסכמות של בתי משפט.
מי הייתה אסתי, כיצד עלתה לשלטון ב-5 במרס 2028, איך שינתה את המשטר במדינת ישראל ומה עשתה בכוח העצום שהיה בידיה - על כל אלה נדווח בקרוב במגזין שלנו.
